מה כן?
הנה כמה אפשרויות. המבוגרים יכולים לפעול כמנטורים. יש ערך לניסיון, לכלים שרכשו, למקצוענות בתחומים מסויימים, אולי אפילו בחכמת חיים. אבל, בעדינות, בגובה העיניים.
הם יכולים לסייע גם במשאבים חומריים. לפעמים הלוגיסטיקה של האקטיביזם דורשת ציוד, משאבי תחבורה, משאבי תקשורת ועוד.
בראיון שהוצג בתחילת הכתבה על מחאת האקלים הישראלית, יערה פרץ, מנהלת תחום אקלים בארגון מגמה ירוקה, מהציע עוד כיוון: ״אנחנו נמצאים בנקודה קריטים, זה לא רק הנוער, הנוער עושהבית ספר לפוליטיקאים, עושה בית ספר למבוגרים ואומר להם מה צריך לקרות, ואנחנו צריכים להתגייס לשורות״.
מה תפקידה של מערכת החינוך?
״לחנך לאקטיביזם״? להקנות כלי אקטיביזים לילדים? לאפשר ? לא להפריע – למשל לא ״להעניש״ (איזו מילה נפלאה הנפוצה בעולם החינוך – וגם במערכת בתי הסוהר), ובמילים אחרות לא לקנוס, תלמיד שיעלם מבית הספר לתקופה מסויימת לטובת פעולה בעולם האמיתי ולא להפריע? לעודד ולנסות לגרום לנוער ליזום פעולות אקטיביסטיות? לאלץ אותם (על משקל חובת ההתנדבות בתיכון)? תפקיד אחר?
התשובות אצלכם.
״גם אנחנו צריכים להתגייס לשורות״
יתכן והתחלת התשובה לשאלה ששאלנו למעלה, ״מה התפקיד של המבוגרים״ הוא הכרה פשוטה בכך שמשבר האקלים בעולם כולו או סכנת הנשק החופשי בארצות הברית, למשל, אינם הבעיה של בני הנוער שלקחו אחריות ויצאו למחאה. לא מספיק שנצפה בהם ונמחה כפיים. אלה הבעיות הקריטיות והדחופות של כולנו. הצעד הראשון הוא להבין זאת ופשוט להתגייס ולפעול לצידם, כתף אל כתף, בשיתוף פעולה.
נסיים בדבריה של יערה פרץ מארגון מגמה ירוקה שקוראת גם למבוגרים, אלו שאינם תלמידים, להצטרף למחאה: "אני רוצה להזמין את כולם להשתתף במחאה הזאת ובכלל לקחת חלק במאבק. אנחנו נמצאים בנקודה קריטית בהיסטוריה האנושית. …אנחנו צריכים להתגייס לשורות גם כן". (מתוך כתבה ב-YNET)