גיליון 08
מאי 2019

אקטיביזם

מגזין המכון הדמוקרטי

אקטיביסטית דור שלישי I שיחה עם שולה קשת, אמנית ואקטיביסטית פמיניסטית-מזרחית

״מצד אחד, אני אישה מזרחית מדרום תל אביב, החצר האחורית של תל אביב. מצד שני, גדלתי לאורן של נשים מדהימות שמעניקות לי עד היום מודל לעשייה חברתית אקטיביסטית בקהילה״. שיחה על האקטיביזם של סבתה ואמה, על אמנות, על פמיניזם מזרחי, על נקודות עיוורון ולמה רק חברי קהילות תחת דיכוי, הנפגעים הישירים מהמצב, יכולים לשנות אותו.  

לעמוד הבית 

| ד״ר בטי בנבנישתי

צילום: כרמן אלמקייס עמוס

צילום: כרמן אלמקייס עמוס

שולה קשת היא אמנית ואקטיביסטית פמיניסטית-מזרחית מדרום ת”א. היא פעילה חברתית בשורה ארוכה של התארגנויות ומאבקים, בין היתר היא הייתה ממקימות תנועת “אחותי, למען נשים בישראל” ומנהלת אותה עד היום. במסגרת זה היא פועלת למען נשים מקבוצות מודרות בכל רחבי הארץ: מזרחיות, אתיופיות, עולות מברה”מ לשעבר, פלסטיניות, מהגרות עבודה ופליטות אפריקאיות. בין הפרוייקטים הבולטים שהיא מובילה במסגרת פעילות זו הוא פרויקט כלכלה פמיניסטית וסחר הוגן, במסגרתו הוקמה חנות סחר הוגן בה נמכרים מוצרים שיוצרו בקואופרטיבים של נשים מכל רחבי הארץ. כאמנית וכיוצרת היא אצרה כמה וכמה תערוכות והוציאה לאור ספרים וקטלוגים של אמניות מזרחיות, פלסטיניות, אתיופיות, דוברות רוסית ושל נשים אקטיביסטיות.

שולה קשת היא אמנית ואקטיביסטית פמיניסטית-מזרחית מדרום ת”א. היא פעילה חברתית בשורה ארוכה של התארגנויות ומאבקים,
בין היתר היא הייתה ממקימות תנועת
“אחותי, למען נשים בישראל”
ומנהלת אותה עד היום.

שולה לקחה חלק פעיל ומוביל במאבקים רבים בכל רחבי הארץ לרבות למען תושבות ותושבי דרום תל אביב, ולמען שימור המרקם הקהילתי באזור. לאחרונה היא הובילה בהצלחה קמפיין ארצי בהובלת תושבות ותושבי דרום ת”א יחד עם מבקשות ומבקשי המקלט נגד גירוש פליטים מאריתריאה ומקהילות נוספות. לפני כשנה נבחרה ליו”ר ועד שכונת נווה שאנן ובאוקטובר האחרון נבחרה להיות חברת מועצת העיר ת”א במסגרת רשימת “אנחנו העיר”. אף על פי שהרשימה הצטרפה לקואליציה של ראש העיר רון חולדאי, החליטה שולה שהיא נשארת באופוזיציה. לפני כחודש היא זכתה באות זכויות אדם ע”ש אמיל גרינצוייג ,שמעניקה האגודה לזכויות האזרח, שהיה האחרון בשורה של פרסים ואותות הוקרה נוספים אותם קיבלה.

את שולה קשת אני פוגשת בבית תנועת “אחותי” שממוקם ברחוב מטלון בדרום ת”א. קירות המקום מעוטרים במדפים עמוסי ספרים, חלקם בהוצאת תנועת אחותי, אשר עוסקים במאבק המזרחי, האתני, הלאומי והפמיניסטי, בשינוי חברתי, באמנות ובתרבות ככלי לשינוי ועוד. הכסאות האקלקטיים המסודרים במעגל רחב, פינת הקפה והנשים הנכנסות ויוצאות במהלך שיחתנו, מעידים על הפעילות הרוחשת במקום בשעות הערב. בית אחותי משמש מרכז קהילה ותרבות אליו מגיעות נשים מהאזור ואף מכל רחבי הארץ לאירועים תרבותיים, להשקות ספרים, להרצאות ולקורסים. לאורך השנים נותן המקום קורת גג לקבוצות אקטיביסטיות.ים וממנו יצאה הבשורה לכמה וכמה מאבקים חברתיים שהשפיעו על הציבוריות הישראלית. בשיחה עם שולה אנחנו מדברות על האקטיביזם של סבתה ואמה, על אמנות, על פמיניזם מזרחי, על נקודות עיוורון ולמה רק הנפגעים הישירים מהמצב יכולים לשנות אותו.

שולה, איך נעשית אקטיביסטית? מתי התחלת?

אני בעצם נולדתי למודלים פמיניסטיים אצלי בבית, בין אם זו אמי מזל קשי ז”ל וסבתי חנה זלחה-קלתי ז”ל שהגיעו מאיראן בשנות ה-30 של המאה שעברה, כשאמי הייתה ילדה. בשנות ה -50, סבתא שלי זיכרונה לברכה יחד עם חברתה בת שבע גדליהו ז”ל, שגם גרה פה בשכונה, ונשים נוספות, הקימו מוסד מדהים בשכונת שבאזי, היום נווה צדק, שנקרא: ‘בית האימהות’. הן הקימו עמותה, גייסו כסף, רכשו מבנים ועשו שם בית לנשים עריריות, זקנות, עניות שבאו לגור שם. אימא שלי שעבדה כאחות, התנדבה הרבה מאוד שנים במקום, כשהייתי ילדה היא הייתה לוקחת אותי לשם וכך נחשפתי לפעילות פמיניסטית, קהילתית, סולידרית. סבתא שלי עצמה הייתה אישה ענייה, היא גרה בדמי מפתח עם סבא שלי והמשפחה, אבל היא פעלה למען נשים עניות וזקנות שאין מי שיעזור להן ועשתה פעילות מדהימה למען הקהילה.

בשנות התשעים התחלתי לפעול עם נשים מזרחיות בסוגיות שונות שקשורות לתקרות הבטון שעומדות בפני נשים מזרחיות,
לחסמים שעומדים בפניהן, לייצוג שיוויוני ועוד.

נולדת אל תוך אקטיביזם?

לגמרי. אבל זה גם סיפור החיים האישי שלי. מצד אחד אישה מזרחית מדרום תל אביב, החצר האחורית של תל אביב ומצד שני גדלתי לאורן של נשים מדהימות שבעצם מעניקות לי עד היום מודל לעשייה חברתית אקטיביסטית בקהילה, זה בהחלט עיצב את תפיסת חיי.

ואז בשנות התשעים התחלתי לפעול עם נשים מזרחיות בסוגיות שונות שקשורות לתקרות הבטון שעומדות בפני נשים מזרחיות, לחסמים שעומדים בפניהן, לייצוג שיוויוני ועוד. היו מספר קבוצות: קבוצת הנשים המזרחיות בהובלת ד”ר ויקי שירן ז”ל, קבוצת הנשים מארגון הל”ה שארגנה את הכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון וקבוצת הנשים שהיו בין מקימי הקשת הדמוקרטית המזרחית. בנוסף הייתה קבוצה שהקמתי, של אמניות מזרחיות. במהלך 1999 אצרתי שתי תערוכות במקביל, האחת עם ריטה מנדס-פלור: ‘אחותי – אמניות מזרחיות בישראל’, והשנייה בגלריה לאמנות עכשווית בנווה צדק, שנקראה: ‘מזרחיות’, והתחברה לכנס הפמיניסטי המזרחי הראשון שנערך ב-95′. זו הייתה תערוכה של יומנים של נשים; הזמנתי נשים מזרחיות מכל מיני קבוצות, נשות אקדמיה, או כאלה שפעילות בשכונות, היו ביניהן כאלו שאמרו לי אנחנו לא יודעות מה לכתוב, או: אני רק יכולה לכתוב רשימת מכולת. בסוף יצאו להן טקסטים מדהימים. כל יומן הונח על שרפרף עם חפצים אישיים שהיו תלויים מהתקרה, לכל אחת היה מרחב משלה. הייתה אז כתבה ענקית במוסף 7 ימים (ידיעות אחרונות) זה היה מאוד מרגש.

ונראה לך שזה השיג משהו?

בוודאי. קולן של הנשים המזרחיות שהיה מאוד מושתק עד אז נשמע. תנועת אחותי למען נשים בישראל הוקמה בשנת 2000 ומאז אנו רואות את המנהיגות הפמיניסטית המזרחית בקדמת הבמה הציבורית. בנוסף, החיבור בין מגדר לפוליטיקה של זהויות שהובילו פמיניסטיות מזרחיות חולל מהפכה בתנועה הפמיניסטית בישראל, בין השאר בנושאים של ייצוג שוויוני רב- אתני ורב- לאומי, והצבת סוגיות של נשים מודרות במרכז סדר היום הפמיניסטי בישראל.

איך את בעצם מגדירה אקטיביזם? את האקטיביזם שלך?

כאקטיביסטית אני משלבת מגוון פעולות במאבק למען זכויות אדם ואישה באשר הן. פעולות המאופיינות באסטרטגיות שונות ובתחומים שונים – מדיניים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, השכלתיים, מגדריים ועוד.

קולן של הנשים המזרחיות שהיה מאוד מושתק עד אז נשמע. תנועת אחותי למען נשים בישראל הוקמה בשנת 2000 ומאז אנו רואות את המנהיגות הפמיניסטית המזרחית בקדמת הבמה הציבורית.

את רואה את עצמך כפעילת זכויות אדם ואישה?

כן. אבל אני חייבת להוסיף שזה גם מאוד משמעותי להיות חלק מהקהילה שהיא תחת דיכוי, לחוות את זה ברמה האישית ומתוך זה לצאת לפעולה. כמובן שיש כאלה שמגיעות או מגיעים מההגמוניה אל החצרות האחוריות, ומבקשים לעזור. חלקם מודעים לפריבילגיות שלהם והם עומדים מאחור ומסייעים. אנשים פריבילגים שבאים מבחוץ צריכים להקפיד שלא להנכיח את עצמם בקדמת הבמה. יש כאלה שבאים לעזור ל”מסכנים” ול”אומללים”, מעבר לפטרונות זה גם מותיר את אותן קהילות שתחת דיכוי בשוליים של המאבק מבחינת הנראות הציבורית ולא מאפשר לשנות את מבנה הכוח החברתי הקיים ופותח עוד זירת מאבק להכרה של הקהילות המודרות.

למעשה את אומרת שהבסיס של האקטיביזם מתחיל במקום שבו אנשים עוזרים לעצמם, מישהו שצמח מתוך המצוקה של עצמו והחליט לפעול?

נכון, זה המקום שהכי מבין את ההתמודדויות והקושי וגם מכיר את הפתרונות. הבעיה היא שלאקטיביסטים שמגיעים מבחוץ יש הרבה מאוד נקודות עיוורון. לדוגמא בדרום ת”א יש כאלה שבאו לסייע לפליטים או למהגרי עבודה אבל את המשפחות המזרחיות, התושבות הוותיקות של דרום ת”א ישתיקו ויקראו להן גזעניות רק כי הן אומרות שאי אפשר להמשיך ככה יותר, יש לנו פה חצר אחורית מהקשות ביותר בארץ, התושבים לא מסוגלים לשאת עוד את מכוני הזנות בדלת ממול, ועוד לא דיברנו על הצפיפות הקשה מאוד. לדוגמה, נווה שאנן יכולה להכיל 5,000 איש, ופתאום מצטופפים בה 50,000 בני אדם. זה הופך את חיי היום-יום לקשים מאוד. ואז באים ארגוני הסיוע מבחוץ ואומרים לתושבים: תשתקו אתם גזענים. השתקה והשפלה. נקודת העיוורון הזאת מייצרת ניכור בין התושבים לארגוני הסיוע ותוך זמן קצר הגיעו לפה פעילי ימין שמנצלים את המצוקה, אומרים שהם בעד התושבים הוותיקים ובואו תגרשו את ה’מסתננים’, ככה הם קוראים למבקשי המקלט.

אז רגע, מה העמדה שלך כתושבת דרום ת”א בעניין הפליטים ומהגרי העבודה?

יחד עם חברותיי וחבריי, הובלתי את המאבק הגדול ב 2018 נגד הגירוש, זה לא היה פשוט אבל הצלחנו. ב 2011, כבר זיהיתי את הדינמיקה הזאת של הפרד ומשול, שאפיינה חלק מההתארגנויות שבאות לפה עם דגלים של Human Rights [זכויות אדם].  יש בהן אנשים מצויינים, בעלי כוונות מאוד מאוד טובות, אבל רובן מתעלמות לחלוטין מהצרכים של התושבים הוותיקים ומהמצוקה הקיומית שלהם.

אני נולדתי פה בשכונה וחוויתי וראיתי את ההתעמרות של הרשויות בתושבים פה, אנחנו יכולות לראות את ההתייחסות השונה של העירייה אל העיר הלבנה מרוטשילד צפונה ואל העיר השחורה מרוטשילד דרומה. הפכו את השכונה למוקד סחר בסמים וסחר בנשים, בנו בה תחנות מרכזיות שמייצרות זיהום אוויר קטלני, אין תשתיות, סוגרים בתי ספר, אין מערכת חינוך וכולי. ממש חצר אחורית. הייתה פה פעם קהילה מזרחית ענפה שהתאפיינה בקשרים מאוד חזקים, והרשויות פירקו שוב ושוב את הקהילה. ואז הממשלה ניתבה לפה את מהגרי העבודה מאסיה, ממזרח אירופה ולאחר מכן את מבקשי המקלט מאפריקה. בעצם הביאו אותם באוטובוסים מהנגב והורידו אותם פה בשכונה. מדהים לראות מקרוב איך מיושמת ביעילות מקפיאת דם המדיניות של הרשויות בישראל לייצור חצרות אחוריות, ששכונת נווה שאנן ודרום ת”א הן מהקשות שבהן ללא עוררין, וכמובן היישובים הפלסטיניים והשכונות האתיופיות.

ב 2011, כבר זיהיתי את הדינמיקה הזאת של הפרד ומשול, שאפיינה חלק מההתארגנויות שבאות לפה עם דגלים של Human Rights [זכויות אדם].
יש בהן אנשים מצויינים, בעלי כוונות מאוד מאוד טובות, אבל רובן מתעלמות לחלוטין מהצרכים של התושבים הוותיקים ומהמצוקה הקיומית שלהם.

אחד הדברים שמאפיינים חצרות אחוריות הוא שהרשויות משקיעות כספים שהולכים לארגוני סיוע שבאים מבחוץ, אבל לא משקיעה בתושבות ובתושבים עצמם. בשכונה הזאת לבדה יש 3-4 בתי תמחוי. חלק מארגוני הסיוע שעוזרים לפליטים התעלמו לחלוטין לאורך השנים מהמצוקה של התושבים הוותיקים, נראה להם הכי טבעי שהפליטים יתרכזו כאן, התקשורת משתפת פעולה עם זה. היא עוסקת במצוקה של התושבים החדשים ומתעלמת ממצוקת התושבים הוותיקים, ובעובדה שהייתה פה פעם קהילה מפוארת שהתפרקה, שבבניין שיכול להכיל 50 אנשים מצטופפים פתאום 500. כך נוצר ניכור לאותם ארגונים, לפעמים זה מגיע אפילו לתיעוב. ואז באים לפה ארגוני ימין מנצלים את המצוקה הזאת של התושבים הוותיקים וקוראים לגירוש ה’מסתננים’.

אז ב 2011, כשראינו את כל ההתארגנויות האלו מימין ומשמאל, וזיהינו את נקודות העיוורון שלהן, הקמנו את ‘כוח לקהילה’. כוח לקהילה היא התארגנות של תושבים ותושבות ותיקות יחד עם מבקשות ומבקשי מקלט, והצטרפו אלינו גם פעילים ופעילות מחוץ לשכונה שעברו תהליך של פיתוח תודעה, הזמנו אותם להצטרף אבל הסברנו שמי שמובילים פה את המאבק אלה הקורבנות עצמם של המצב. אמרנו: אנחנו רואות באופן רחב את הקשיים וההתמודדויות של כלל הקהילות. עשינו הרבה מאוד פעולות משותפות גם עם קהילות מהגרי העבודה, ובסופו של דבר הצלחנו לשנות כל מיני דברים. כשנודע לנו שבגני הילדים של מבקשי המקלט פעוטות מתו בגלל הצפיפות איומה, יצאנו למחאה גדולה ועשינו הפגנה גדולה של התושבים הוותיקים יחד עם מבקשי המקלט, ובסופו של דבר גם משרד הכלכלה העביר עשרות מיליוני שקלים וגם העירייה העבירה כסף והקימו פה גני ילדים סבירים, זה עדיין לא מספיק אבל המצב הרבה יותר טוב.

לאורך כל השנים, זה מאבק מתמיד כשאת בעצם נמצאת בתווך. מצד אחד יש את הפטרונות של השמאל הלבן, מצד שני את הקריאה לגירוש – להשתמש במצוקה שלנו כדי ליצור עוול על עוול לקהילות נוספות שגרות כאן, זה בלתי נסבל, בלתי נתפס ולא מקובל עלינו. בדצמבר 2017 הוכרז שבאפריל מגרשים מפה בכפייה את מבקשי המקלט האריתראים, למדינה שלישית באפריקה. הקמנו מטה מאבק גדול יחד עם החברות והחברים בתנועת ‘אחותי’ והתארגנות ‘כוח לקהילה’, בהובלת התושבים הוותיקים כתף אל כתף עם מבקשי המקלט מאריתריאה ומסודן. הצטרפו אלינו הרבה מאוד התארגנויות אחרות ופעילים ופעילות נוספים. אנחנו התווינו את האסטרטגיה. ניסחנו את הקמפיין: ‘דרום תל אביב נגד הגירוש’. הצפנו את דרום תל אביב בשלטי מרפסות, וגם את תל אביב רבתי, ובהמשך את כל הארץ. זה היה מדהים. בעצם יצרנו מהפך בדעת הקהל של הציבור הישראלי, שכל הזמן טפטפו לו מהצד הימני של המפה שאם אתם בעד מבקשי המקלט אתם בעצם נגד התושבים של דרום ת”א. אנחנו יצרנו מהפך תודעתי. זה לא היה פשוט, אבל היה ברור לנו שהמהפך התודעתי ועצירת הגירוש יכולים לבוא רק מאתנו, תושבי דרום ת”א הוותיקים.

מעולם לא חשבתי להיות פוליטיקאית, הרי בסופו של דבר אני קודם כל אמנית יוצרת ולא פוליטיקאית.
אבל בתהליך הזה של המאבק בדרום ת”א קרה משהו שהוביל אצלי לשינוי.

ובעוד איזה אסטרטגיות נקטתם?

עשינו הפגנות ענק, הראשונה ב 24.2 פה בלוינסקי, השתתפו בה 20 אלף איש. על הבמה עמדו מזרחיות ומזרחים תושבי השכונה, וכן מבקשי המקלט. זה היה מדהים. השמיעו את קולם גם נציגים של הקהילה האתיופית, צריך לזכור שיש פה גם שאלות של צבע. לאחר מכן עשינו צעדה של כאלף נשים מדרום תל אביב, מרחבי הארץ וגם מחו”ל לרגל יום האישה הבינלאומי, כולם באו וצעדו נגד הגירוש ובעד דרום ת”א, תפרנו את שני העקרונות החשובים: נגד הגירוש ובעד שיקום דרום ת”א.

ב 24.3 ארגנו עוד הפגנת ענק בכיכר רבין, עם עשרות אלפי משתתפים. בין לבין התקיימו מפגשים בין הקהילות השונות, של פעילים ופעילות שפעלו בכל מיני רמות. הייתה המון פעילות שטח. עשינו עבודה גם מול התקשורת שסיקרה את המאבק וזכינו לחשיפה ארצית עצומה. המאבק הצליח. הצלחנו לעצור את הגירוש הזה, אבל הוא ממשיך כל הזמן, כי איום הגירוש טרם הוסר למעשה.

עשיתן לובינג? מישהו דיבר עם מקבלי החלטות?

בוודאי. כולנו. היינו כל הזמן בכנסת. הוצאנו מפה מיניבוסים של תושבים ומבקשי מקלט לדיונים בוועדות השונות, היינו בקשר רצוף עם חברות וחברי כנסת, ערכנו להם פה סיורים. גם לקבוצות מכל רחבי הארץ והעולם, עיתונאים, מורים, כל מיני קבוצות שהגיעו לשיחה ולהרצאה. חשוב להבין שהסוגיה הזאת של ההגירה מעסיקה הרבה מאוד מדינות באירופה ובארה”ב.

את חושבת שמתוך מועצת העיר תוכלי לעשות יותר?

כאקטיביסטית, אני עוסקת שנים רבות בפעולות אקטיביסטיות בכל מיני אסטרטגיות: אם זה מחאות, ארגון הפגנות, כתיבת דוחות וניירות עמדה, שינוי מדיניות בכנסת, לובינג וכולי, ואם זה השפעה על התקשורת ופעילות שטח קהילתית. יש לנו הרבה מאוד הישגים.

האמת היא שמעולם לא חשבתי להיות פוליטיקאית, הרי בסופו של דבר אני קודם כל אמנית יוצרת ולא פוליטיקאית. אבל בתהליך הזה של המאבק בדרום ת”א קרה משהו שהוביל אצלי לשינוי. בדצמבר 2017 פתחנו בעוד מערכה אחת מיני רבות לסגירת התחנה המרכזית והפחתת תנועת אלפי האוטובוסים בשכונות שלנו. בערך באותו הזמן העירייה הכריזה על בחירות לוועד שכונת נווה שאנן והבנתי שחשוב שנציב מועמדות מטעמנו. התמודדתי יחד עם עוד תושבות ותושבים ובסופו של דבר נבחרו שבעה תושבות ותושבים ואני נבחרתי לתפקיד יו”ר ועד שכונת נווה שאנן. זה קרה באפריל-מאי, באוקטובר היו בחירות למועצה, והחלטתי שהשלב הבא יהיה לרוץ למועצה. הקמנו את הרשימה שלנו: ‘תושוות ותושווים’. אבל היה ברור לנו שלא פשוט לקום ולרוץ למועצת העיר חודשיים לפני הבחירות, החלטנו לשלב כוחות עם עוד שתי רשימות אחרות חד”ש מיפו עם אמיר בדראן ו”תל אביב תתקדמי” עם אסף הראל שגם התמודד לראשות העיר. יחד הקמנו רשימה משותפת חדשה: ‘אנחנו העיר’ שהיא רשימה יהודית ערבית, עם רוב של נשים. יש לנו ברשימה גם פליטה פוליטית מקונגו, ייצוג לקהילה הלהטבי”ת ועוד.

המטרה שלי היא לשים את הנושאים הקרובים ללבי על סדר היום של המועצה,
ולהיאבק למענם. האתגר שלי הוא להיאבק לשינוי המצב בלי לוותר על העקרונות שלי.

המטרה שלי היא לשים את הנושאים הקרובים ללבי על סדר היום של המועצה, ולהיאבק למענם. האתגר שלי הוא להיאבק לשינוי המצב בלי לוותר על העקרונות שלי.

מה הפתרון שאת מציעה לסוגיה של מבקשי המקלט?

אחד הפתרונות הוא מתווה האו”ם, ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם על המתווה הזה, אבל בסופו של דבר, או ליתר דיוק כמה שעות אחר כך, בגלל לחץ של הימין, הוא נסוג מזה. אבל הפתרון עדיין נמצא על המדף ועם קצת רצון טוב, אפשר לתת מענה לבעיות השונות. בנוסף לכך, קיימת התוכנית של בכירי המשק שכוללת התייחסות גם להמלצות שלנו. יש פתרונות אנושיים שגם יכולים לתרום למדינה. במקום להביא כל הזמן מהגרי עבודה כדי שהקבלנים ירוויחו, אפשר להכשיר את אלו שכבר כאן.

אני רוצה לסיים ולהגיד לך שלאורך כל הדרך עומדת לנגד עיני אימא שלי זכרונה לברכה, שגרה ממש פה, בצמוד לתחנה המרכזית החדשה. לילה אחד, הרבה לפני הגעתם של מבקשי המקלט, חזרנו הביתה וראינו גבר מכור שישב בפתח הבניין והזריק סמים. התכוונתי לגרש אותו אבל אמי אמרה לי: “תעזבי אותו, לא מגרשים מישהו שאין לו לאן ללכת”. זה המודל שלי לאקטיביזם.