גיליון 08
מאי 2019

אקטיביזם

מגזין המכון הדמוקרטי

הדבר החשוב הוא לא לכבות את האש – חבילת טיפים לאקטיביסט המתחיל. שיחה עם אבי דבוש

״אקטיביזם הוא המקום שבו אדם הופך מצופה פאסיבי מהצד לשחקן במגרש. כדי להצליח במאבק אי אפשר להגיע מבחוץ ולהוביל מאבק עבור הקהילה. זה צריך להיות המאבק שלהם״. שיחה עם אבי דבוש, חבר מפלגת מרץ, שניסה, נכשל, ניסה שוב, הצליח לפעמים, על תובנות וטיפים שרכש לאקטיביזם בעולם האמיתי.

| יפעת אידלמן

אבי דבוש, צילום: שחר עמית

אבי דבוש נולד וגדל באשקלון למשפחה דתית, ימנית ומזרחית. אבי, סוציולוג ויועץ ארגוני בהשכלתו, הקים וניהל בעבר בית ספר לילדים אוטיסטים, ובמהלך השנים הוביל מיזמים חינוכיים, מאבקים וקמפיינים בתחומי צדק חברתי-כלכלי, סביבתי, מדיני ומאבק בגזענות ולטובת חברה משותפת. בעבר הוביל את הקמת ועד העובדים בקרן החדשה לישראל ושתיל, כיהן כיו”ר אסיפת הנציגים של “כח לעובדים”, הקים בית מדרש חברתי בשדרות ונמנה עם מייסדי ומובילי התנועה לעתיד הנגב המערבי.

הגיליון הזה עוסק כולו באקטיביזם, ומתבונן על הנושא מזוויות שונות.
מה ההגדרה שלך לאקטיביזם?

אקטיביזם הוא המקום שבו אדם הופך מצופה פאסיבי מהצד לשחקן במגרש. זה יכול להיות ברמת השכונה, העיר, או ברמה ארצית. זו החלטה שאדם מחליט ועושה. לדוגמה, אני גר בשדרות בשיכונים של דיור ציבורי. הרחוב שלנו מוזנח, מלוכלך, והתושבים באזור מאוד פאסיבים. אקטיביזים הוא היכולת לעשות את המעבר ממצב שבו אני רואה זבל שהעירייה לא מפנה, לעשייה של סדרה של פעולות שיגרמו לעירייה לפנות את הפחים, ולתושבים להיות מודעים ולקחת אחריות על סביבת המגורים שלנו, וכמובן הלאה לדברים גדולים יותר, ברמת הקהילה, היישוב או ברמה פוליטית, ארצית.

התעוררתי מהבועה שהייתי בה, פגשתי מוחלשות פוליטית עמוקה,
הבנתי שאי אפשר להגיע מבחוץ ולהוביל מאבק עבור הקהילה. כדי שזה יצליח זה צריך להיות המאבק שלהם.

ספר על תחילת הדרך שלך כפעיל חברתי

את הדרך הפוליטית שלי התחלתי בחברה האזרחית. בשנת 2002 הצטרפתי ל”מגמה ירוקה“, ארגון שטח אקטיביסטי שפועל לקידום מדיניות סביבתית צודקת. את הפעילות של הארגון מובילים סטודנטים, מתוך תפיסה מבוזרת, קהילתית, שפותחת אפשרות לאנשים לבוא קדימה ולהוביל. אחד המאבקים הגדולים שהובלנו שם היה המאבק נגד התכנית להקמת תחנת כוח פחמית שלישית באשקלון, מאבק שהצליח אחרי 14 שנים.

כל יום שישי, יצאנו למדרחוב, חבורה של סטודנטים ודיברנו עם אנשים ברחוב. שם התעוררתי מהבועה שהייתי בה, פגשתי מוחלשות פוליטית עמוקה, הבנתי שתופסים אותנו “כסטודנטים אשכנזים מהמרכז”. יש מופעים שונים להגדרה הזאת אבל תמיד אלו חבר’ה, שלפחות פעם, הגיעו מתוך תפיסה “שצריך להציל את הילידים” – מגיעים למקום מוחלש וצריך לעזור ולסייע לחלשים. במפגשים במדרחוב, הבנתי שאי אפשר להגיע מבחוץ ולהוביל מאבק עבור הקהילה. כדי שזה יצליח זה צריך להיות המאבק שלהם.

איך זה בכל זאת הצלחתם? איך משנים גישה ורותמים את הקהילה המקומית?

הרבה עבודת רגליים. הולכים מאדם לאדם קובעים איתו איפה שנוח לו, בבית, בשכונה בבית כנסת, קובעים פגישה, מזמינים 50 אנשים, מגיעים 5, לאט לאט אנשים מצטרפים.

מתוך המפגשים האלו עלו שתי תובנות ברורות: הראשונה היא שהתנועה פועלת על בסיס כוח אנושי מקומי, שלוקח אחריות ולא זקוק ל”הצלה”. התובנה השנייה היא שהנגב זקוק לגילוי אחריות ממשלתית על מנת לאפשר לכל האנשים שחיים בו שיוויון הזדמנויות.

מה הייתה נקודת המפנה? מתי התחלתם להרגיש שהקהילה לוקחת אחריות על המאבק?

המפנה היה אצלנו. כשהבנו את המצב חזרנו לקהילה ואמרנו: זה המאבק שלכם. אתם צריכים להנהיג. אנחנו נסייע ונהיה חלק מהמאבק. ולא להיפך.

אחרי הבחירות ב 2015 ובעקבות השיח הציבורי בחברה הישראלית, הקמנו את תנועת הפרפיריות, שמכוונת לייצר כח אזרחי, עממי, רחב ומגוון, ולתקן את יחסי הכוח בין המרכז לפריפריה.

התחלנו במפגש אחד בשדרות, שבעקבותיו הבנו שאנחנו רוצים לעבוד עם אנשים בפריפריות, פחות עם אנשים במרכז. התחלנו מסע ארוך של עשרות מפגשים בשדרות, נתיבות, אופקים, רהט, דרום תל אביב. פגשנו את האנשים, שוחחנו איתם, שמענו מה הם מרגישים וחשבנו יחד מה אפשר לעשות עם זה. מתוך המפגשים האלו עלו שתי תובנות ברורות: הראשונה היא שהתנועה פועלת על בסיס כוח אנושי מקומי, שלוקח אחריות ולא זקוק ל”הצלה”. התובנה השנייה היא שהנגב זקוק לגילוי אחריות ממשלתית על מנת לאפשר לכל האנשים שחיים בו שיוויון הזדמנויות.

האתגרים שאיתם אנו מתמודדים הם תוצאה של מדיניות ארוכת שנים שהרחיבה פערים בין מרכז לפריפריה וכדי לשנות את זה צריך להתאחד ולצאת למאבק ציבורי.

התנועה הובילה את “צעדת השיוויון”, צעדת מחאה, שנמשכה 8 ימים, לאורך 120 ק”מ מירוחם ועד לכנסת בירושלים. בצעדה השתתפו ראשי רשויות מכל רחבי הארץ, פעילים חברתיים, פוליטיקאים, תנועות נוער ואזרחים רבים שדרשו מהממשלה לשנות את אופן חלוקת תקציבי הרווחה והחינוך.

לאלו הישגים גדולים התנועה הגיעה עד היום?

ההישגים הגדולים הם תקצוב שונה של משרד החינוך לפריפריות, זה עדיין לא במקום שהיינו רוצים, אבל זה נכנס כהיגיון מארגן לתקציב משרד החינוך. עוד תחום שיש בו שינוי משמעותי הוא תחום הבריאות, ואנחנו פועלים להקמת בית חולים שני בנגב.

כל פעולה שאדם פועל בעולם היא דיאלקטית, מצד אחד יש כלים שעוזרים, מצד שני צריך לדעת לא לכבות את  האש. האש זה הדבר הכי הכי חשוב.

מהנסיון שלך לאורך השנים, איך אפשר לעזור לאקטיביסטים להצליח? איך מובילים קמפיין לשינוי חברתי שיש לו השפעה רחבה?

כל פעולה שאדם פועל בעולם היא דיאלקטית, למשל המחאה החברתית הגדולה. בדו”ח הערכה מסכם שכתבנו בשתיל, שאלנו – “מה היה קורה אם דפני ליף הייתה פונה לשתיל שבוע לפני?”

יש תפקיד גדול לארגונים ולמארגנים קהילתיים, מצד אחד יש כלים שעוזרים, מצד שני צריך לדעת לא לכבות את  האש. האש זה הדבר הכי הכי חשוב.

מה בכל זאת היה קורה אם דפני ליף הייתה פונה אליכם שבוע קודם?

אף אחד לא באמת יודע. אבל, אולי ההבנייה של המאבק והחשיבה המסודרת על יעדים, משאבים ומשימות, היתה מכבה במשהו את האש.

מה הכי חשוב לדעת כשיוצאים לדרך עם קמפיין לשינוי חברתי?

הדבר החשוב ביותר הוא לדעת מה החזון שלנו, מה היעדים הריאליים, לטובת מי אנחנו עובדים ומי הקהילה שלנו. כל עבודה אחרת היא פקידותית ממשלתית. מאוד חשובה, אבל לא אקטיביזם ולא אש של שינוי מלמטה למעלה.

יש דבר אחד בסיסי – לעשות את זה ביחד. “אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד . אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד”

מה התפקיד של מארגן קהילתי?

לסייע לקהילה למצוא את האש ואת הכוחות שלה. סוג של מיילד. לא ה – דבר החשוב ולא המנהיג של המהלך, אבל מאוד מאוד חשוב ומסייע.

יש אינספור תיאוריות ומודלים על התארגנות חברתית, אבל יש דבר אחד בסיסי – לעשות את זה ביחד. אני אוהב לצטט פתגם אפריקאי שאומר “אם אתה רוצה ללכת מהר, לך לבד. אם אתה רוצה להגיע רחוק, לך ביחד”

דבר ראשון צריך שתהיה לך קבוצה. אם אני מגיע לשכונה ברהט, ופוגש שם מישהו שאומר לי שהוא מוביל את המאבק, אנחנו קובעים בערב, עם האנשים שלו, והוא מגיע רק עם הבן שלו,  אז אני יודע שזה לא ילך, הוא צריך להגיע עם קבוצה שמאמינה בו והלכת אחריו.

כשאנחנו אומרים לעשות את זה יחד הכוונה היא למבנה דמוקרטי, לאו דווקא פורמאלי, אלא כזה שיש בו הנהגה משותפת, וקבלת החלטות משותפת. אני מעריך מנהיגות טבעית, לא כזאת שנבחרת אלא כזאת שצומחת וסוחפת את השטח.

מה בין הממסד לשטח?

אסור לבלבל בין ארגוני חברה אזרחית ממוסדים לבין השטח, לבין הקהילות. אם עושים יום מאבק בעוני בכנסת, גם אם הוא כולל נציגים מארגונים נהדרים, זה לא מספיק. אנחנו הכנסנו כמה שיותר קהילות מהשטח. לא השקענו את כל המשאבים בהקמת העמותה. הכוח היה שבשולחן לא ישבו רק ארגונים שזאת עבודתם, אלא נציגי שטח, אנשים שהמאבק הוא שלהם.

אין מספיק תוקף מוסרי לארגון להוביל מאבק בשם קהילה נפגעת מבלי שהקהילה הזאת תהיה חלק מקבלת החלטות וההובלה של המאבק.

מה חשוב שיקרה כדי שלמאבקים תהיה השפעה אמיתית, כדי ששינוי עמוק יקרה?

צריך שאנשים יראו רחב, לא רק את הנישה שלהם. במציאות שלנו היום, יש פיצול לעשרות ואלפי עמותות שכל אחת מתמחה במשהו ספציפי.

אני חושב שאחת הסיבות שמפלגת גשר של אורלי לוי נפלה, היא התעלמות מהמערכתיות, והיא טמונה בהצהרה של מנהיגי המפלגה שהם ילכו עם “המרבה במחיר”. לשבת בממשלת ימין כלכלי זה יכול להיות כדאי בנקודות מסויימות, יש מה להרוויח, אבל זה לא נכון ברמת הכוללת. כי אם הממשלה מחזקת את הבריאות, אבל מיבשת חינוך, דיור ורווחה, לא עשינו דבר כדי לחלץ אנשים מעוני.

אותו דבר גם בחברה האזרחית, במאבק לדיור ציבורי, היינו רוצים להסתכל גם על האתיופים, על הערבים, על מזרחים שרוצים להתקבל לקיבוצים, גם אם זה ברמת פנטזיה, התפקיד שלנו לנסות להרחיב.

אפשר לראות את זה בקואליציה למאבק בעוני, היו שם הרבה התארגנויות, זאת לא בעיה פרטית. היו שם נשים חרדיות, ערביות ונציגות של מגזרים שונים בחברה הישראלית.

זה עובד? נשים חרדיות וערביות יכולות להוביל מאבק יחד?

כן, כל עוד אין לנו פנטזיה שחייבים את הכל, גם להפסיק את הכיבוש, גם צדק חברתי. כן יכולים לשבת להתחבר ולהוביל מאבק משותף ועדיין לחשוב שונה ולהצביע אחרת בבחירות. זה ברור שבאיזשהו מקום צריך לעשות ויתור.

איזורי שובע לא מייצרים שינוי, השבע לא מבין את הרעב. אם רוצים שמרנות השבע מעניין, אם רוצים שינוי אז הרעב יותר מעניין.

ומה הלאה? איך אתה רואה את המשך הדרך שלך?

היום אני מסתכל על דברים מהזירה הפוליטית, החלום שלי זה שמאל עממי. זה לא יקרה מהמרכז, ניסיתי ונכשלתי. אני שובר את הראש איך לעשות את זה, זה ברור שלשכנים שלי בשדרות, ברהט ובאופקים זה טוב, ומרצ בעיני היא הפלטפורמה הכי טובה.

אני נע בין להגיד אולי זה בעצם טוב, הימין משקיע בפריפריה (בצורה של מתנות ולא של מנועי צמיחה, ולכן הפערים נשמרים) לבין להגיד עדיין לא נגענו בנקודה, יש יאוש עמוק, שפורץ מדי פעם בצורה מקומית, כמו הצעקה של אורנה פרץ מול ביבי, אבל יש מעיין תת קרקעי שמבעבע ועוד לא פרץ.

אם היה לי את הזמן והכסף הייתי הולך בית בית כדי לרכוש אמון וכדי לדבר את השפה במובן העמוק, למשל עם יוצאי קווקז. זאת עבודה יומיומית וצריך להיות שם, אי אפשר לעשות את זה מבחוץ, צריך לבוא ולהיות שם.

יש מחירים לזה שאני גר בפריפריה, לילדים שלי קשה להגיע לשדרות, מוזנח ומלוכלך פה, אני גר בדירה ולא בבית עם קרקע. ועדיין אני מאמין, שהדרך היחידה, אם זה אפשרי, זה רק מפה. התורה לא תצא מהמרכז. אני מרגיש שבאופן עמוק יש שובע מאוד גדול במרכז. איזורי שובע לא מייצרים שינוי, השבע לא מבין את הרעב. אם רוצים שמרנות השבע מעניין, אם רוצים שינוי אז הרעב יותר מעניין.

יש הרבה פעמים תחושה של לבד וחוסר הבנה מהמרכז, אפרופו פולטיקה מזרחית. יש פוליטיקה אחרת במרכז ובפריפריה, אי אפשר להסביר את זה, שדרות כל כך השתנתה בשנים האחרונות. שדרות שאנחנו רואים בתקשורת זו שדרות מדומיינת לחלוטין, “שדרות של מעלה”, זה דימוי מאוד לא מייצג של העיר. היום יש כאן גרעין תורני, קומונות ומכללת ספיר, ובכלל כל מה שקורה כאן זו תופעה מרתקת.

חשוב להיות שם כדי להכיר ולהשפיע.

 

טיפים לאקטיביסט המתחיל

 

1. הדבר הכי חשוב זה האש הפנימית, צריך לשמור עליה ולא לכבות

2. לדעת מה החזון שלנו, מה היעדים הריאליים, לטובת מי אנחנו עובדים ומי הקהילה שלנו

3. עבודת שטח – להכיר את האנשים, לפגוש אותם, לשמוע מה הם באמת חושבים

4. לתת לשטח להוביל, להיות שם, לתמוך ולעזור, אבל לא להוביל במקומם

5. לקבל החלטות בצורה שיתופית דמוקרטית

6. לעבוד עם קבוצות מגוונות

7. לחשוב רחב, מערכתי, לצאת מהמקרה הפרטי להשפעה רחבה

8. להרחיב מעגלים כל הזמן. להיכנס פנימה, עם עקרונות וכיוון, אבל לאפשר תנועה

 

לאקטיביסטים שביננו, כדאי להכיר את מדריך אקטיבזם לשינוי חברתי של שתיל, המציג את זירות הפעולה הרלוונטיות בהן ניתן לפעול, ואת הכלים בהם ניתן לעשות שימוש על מנת לבנות כוח לשינוי.