צהיינש אדל-קרוט היא חלוצה בתכנית חלוץ חינוכי של המכון הדמוקרטי, ומורה באולפנת סגולה בקרית מוצקין. במסגרת עבודתה באולפנה ותפקידה כחלוצה, הקימה צהיינש את מרכז “נועם” – מרכז טיפולי חינוכי באולפנה. נפגשנו עם צהיינש ושמענו ממנה את סיפורה מעורר ההשראה.

צהיינש שלום. ספרי לנו בבקשה קצת על עצמך

“אני נשואה ואמא לשלושה ילדים מקסימים. בהכשרתי אני דרמה תרפיסטית, ומדריכת הורים. נולדתי בכפר טגדה,  למשפחה ציונית שחלמה לעלות לארץ הקודש. עליתי לארץ מאתיופיה בגיל 9 וחצי, תחילת גיל ההתבגרות. החוויה של המעבר הייתה מהולה בהמון שמחה ותחושה של הגשמת חלום ויחד עם זאת בתחושת הישרדות, בניסיון להבין את המקום בו נמצאתי. הקהילתיות לא הייתה קיימת כשבאנו לכאן, כולם היו מפוזרים ברחבי הארץ. המענה שהיה בילדותי בכפר, כבר לא היה קיים, העוגנים האלו התפרקו מעצם העלייה עצמה.

הגעתי אמנם לשכונה בה הייתה קהילה אתיופית, אבל זו לא הייתה המשפחה עימה גדלתי. ההורים שלי לחמו ורצו שאצליח וכך, מצאתי את עצמי בבית ספר סלקטיבי בדרום הארץ. הלכתי לבית ספר שהמענה הלימודי בו היה מצוין, למדה בו אוכלוסייה חזקה, אבל יחד עם זאת, הצוות החינוכי  לא ידע לתת לי מענה רגשי והרגשתי שאף אחד לא מבין בכלל מה מצבי האישי. לכל התלמידים שם היה עלי יתרון, גם מבחינת שפה, גם מבחינת צורת הלמידה וההבנה של התרבות.

אמנם הייתי תלמידה טובה עם יכולות גבוהות אך היו לי קשיים אחרים. למשל, המחנכת לא הבינה למה אני לא מספיקה להכין את שיעורי הבית ואני התקשיתי להסביר לה שבבית אני הבכורה מבין 6 ילדים, אמי ואבי עובדים נון סטופ כדי לשרוד את חיי היום יום ואני זו שלוקחת פיקוד ומתפקדת כהורה האחראי על גידול חמשת האחים הצעירים. זאת – במקביל להיותי תיכוניסטית, דבר שהוביל להתנגשות בין שני התפקידים המשמעותיים עבורי. אם הייתה יודעת במה הייתי עסוקה בבית, בוודאי הייתה מרימה גבה. חיפשתי את ההקשבה החיבוק של הצוות החינוכי, אך לא זכיתי להם.

בשירות הלאומי הייתי מדריכת טיולים בחברה להגנת הטבע ולאחר מכן למדתי תיאטרון לתואר ראשון.. כבר בנקודה הזו ידעתי שאני רוצה לטפל באנשים בתחום הרגשי. כנראה שהסיבה העמוקה לכך הייתה שרציתי למלא את הצרכים האישיים שלי, שלא קיבלו מענה בילדות. באופן טבעי, החיים הובילו אותי לעסוק בעולם החינוך במשולב עם עשייה אקטיבית חברתית”.

איך נולד הרעיון להקים כחלוצה מרכז טיפולי באולפנה?

המרכז הטיפולי התגלגל מתוך צורך ומתוך החיבור שלי לחוויות שאני חוויתי. נולדתי בתוך כפר, בתוך חברה מאוד משפחתית, דתית, קהילתית עם מעטפת שלמה מאוד חכמה עבורי כילדה. בכל דבר שקוראים לו בריאות הנפש והגוף – הפשטות של קהילה בכפר והחמולות היוו מענה אין סופי לצרכים שלנו.  בתוך קהילה אתה מרגיש שייך למשפחה, מרגיש מועיל. אני זוכרת שהכוחות הפנימיים של הילדות שלי היו חזקים, טובים”.

התחלתי לעבוד באולפנה לפני 8 שנים. מנהלת בית הספר, רוחמה חזות, קיבלה אותי בזרועות פתוחות, בידיעה שאני מעוניינת לפתוח את המרכז הטיפולי חינוכי עליו חלמתי.. ב- 2016 יצא בית הספר לדרך משותפת עם המכון הדמוקרטי בתכנית חלוץ חינוכי. באותה תקופה עדיין לא הוקם המרכז הטיפולי ואני עבדתי כמטפלת רגשית במערכת החינוך הבית ספרית. בהמשך, עשתה רוחמה סדר עדיפויות אחר ושמה את המרכז הטיפולי בפרונט, מה שעזר לחלום להפוך למציאות”.

ספרי לנו על המרכז. מה הייחוד שלו?

“באולפנה לומדות כ- 600 תלמידות, זהו בית ספר ותיק ומצליח, שאתגר את עצמו בפתיחת שעריו לכל מגוון האוכלוסייה, תוך שמירה על הצביון שהוא ההצלחה הלימודית. כרגע עומד ממוצע ציוני הבגרות על 98. המרכז הינו מרכז טיפולי חינוכי בית ספרי שבעתיד יפותח למרכז טיפול חינוכי קהילתי. הטיפולים הניתנים בו הם הבעה ויצירה, דרמה, מוזיקה אומנות ויצירה.חשוב לציין שזהו טיפול המגייס את כוחן המרפא של האמנויות על מנת להגמיש דפוסי הגנה, לטפח כוחות נפשיים, לחזק את כושר ההסתגלות של הפרט, דרך שיפור בדימוי עצמי, שיפור במיומנויות החברתיות, ומציאת דרכים חדשות לביטוי עצמי.  אני הגעתי עם אג’נדה מאוד טיפולית והנהלת בית הספר הגיעה עם אג’נדה מאוד חינוכית. שני העולמות הללו נפגשו ויצרו שיח מורכב, שהצריך ייעוץ ועזרה חיצונית. היופי של תכנית חלוץ היה לקחת את הכוחות הקיימים ופשוט להצמיח דיאלוג בין הצדדים ולאפשר לדבר הזה לקרות. המתנה של המכון בעיני היא שהוא ידע לבוא ולהגיד ‘אני רואה שיש רצון וכוחות, עכשיו בואו נוציא את זה לפועל’. ישנם מצבים שצריך את העין החיצונית שיודעת לעשות את החיבורים המדויקים, והייחודיים. הדבר המדהים הוא שבמערכת חינוך ציבורית צמח מרכז טיפול שמאפשר לראות את הילד בצורה הוליסטית. החלום שלי הוא שמשרד החינוך ייקח את הפיילוט למערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל”.

צהיינש, תודה רבה ובהצלחה במרכז הכל כך חשוב שיזמת.