בשיתוף ציבור, משתפים בדרך כלל בידע של הרשות. הרשות מגבשת מסמך מדיניות אסטרטגית ואז משתפת את התושבים. הם יכולים להגיב ולהכניס שינויים מאוד מינוריים. בדרך כלל מי שמגיע לתהליכים של שיתוף הציבור הם אנשים שיש להם מה לומר מול תכנית שמוצגת. בתהליכים שאנחנו עושים, אני בונה למען המתכנן החברתי של הרשות את הגרעין של המנהיגים השקטים שלא היו קודם. הרשות היא חלק מהגרעין ואין יחסים של מאבק או של לעומתיות. זה תהליך שכרוכה בו הרבה אי ידיעה ובכמה רמות, בניגוד לתהליך שיתוף ציבור שהוא מאוד טכני. אי הידיעה של מי יגיע, איזה גרעין מנהיגותי יוולד ומה יווצר. הידיעה היא על האיך של התהליך וכל השאר מתגלה.
מה קורה אחרי התהליך? כשאתם כבר לא שם?
זה לא רק מה שנשאר פיזית בשכונה, אלא נשארת רשת שממשיכה לתקשר, לבעבע. מעגלי השיח נותרים ומתחברים, שינויים קטנים יוצרים שינוי גדול, שזה עקרון חשוב של פלייסמייקינג. השינויים מתגלגלים ומועצמים ומניעים הסתכלות אחרת לגמרי על המרחב הציבורי. דוגמה טובה לתהליך כזה אפשר לראות בעיר אילת. ב 8/5/17 הציגה רונה שפירא, מנהלת המחלקה לחינוך ועיצוב סביבתי, מעיריית אילת, פרויקטים של בניית סביבות יצירתיות המעודדות ביטוי עצמי וחשיבה ביקורתית שנעשו בעיר. הפרויקטים נעשו בשילוב מורים לאמנות, סטודנטים וילדים מבתי ספר ברחבי העיר. בעיר עבדו הרבה שנים על נושא סביבות הלמידה. במסגרת הזו הגעתי יחד עם שני מרצ'בסקי מדמוקרטקס של המכון לחינוך דמוקרטי, לעשות השתלמות למנהיגות הסביבתית החינוכית בעיר על פלייסמקינג ולמידה מבוססת מקום.
עשינו תהליך של פלייסמקינג קהילתי והקבוצה חקרה את המקומיות ויצרה התערבות במרחב העירוני. הקבוצה התנסתה ורכשה כלים של מנהיגות השתתפותית. בעקבות ההתנסות בהשתלמות המשתתפים יצרו התנסויות רבות בעיר ובסביבות הלמידה של בתי הספר.
רונה, הכניסה עוד קורסים של פלייסמייקינג והפכה אותו לשפה עירונית, גייסה את הרשות. היום מי שמגיע לשדרת התמרים באילת ביום שישי, שהיא לא בטיילת, היא בעיר עצמה, ימצא שם שוק תוצרת מקומית, משחקי רחוב ומרחב קהילתי שוקק שמביא אליו את התושבים המקומיים. זאת יוזמה של שתי נשים , קרן אלמוזינו וטלי זיינדברג פדלון, שנולדה אחרי שכבר לא פעלנו שם.
סרטון על התהליכים באילת
