בגדול זה נראה קצת כמו סדר פסח. יש איזו תבנית שעובדים לפיה. בתהליך של קבלת החלטות מוסכמת, תונח בפני הצוות הצעה. מישהו, שהוא בעל מנדט לדבר (מעגל, בעל תפקיד), יניח אסטרטגיה, שהיא הדרך שהוא מציע להשיג מטרה ארגונית. האסטרטגיה תיבחן ביחס למטרותיה, כלומר לערך שהיא מבקשת ליצור במציאות. והשאלה המנחה העומדת בפני המחליטים היא: "האם ההצעה המונחת בפנינו חוסמת את הערך שהיא מבקשת ליצור?"
זוכרים את הצוות הבין מחלקתי שלנו? הוא למשל מניח הצעה בפני נציגי כל המחלקות לשיתוף פעולה מיטבי בין המחלקות. ואז שואל: "האם הדרך שהצענו חוסמת את האפשרות לשיתוף פעולה מיטבי בין המחלקות?". מה השאלה הזו עושה? היא חוסכת וויכוחים אין סופיים הכוללים ניבויים מוטים של המחליטים. אבל היא גם מוודאת שההחלטה לא תחטא למטרה. היא גם מניחה שהצוות הציע דרך אחת, הדרך שלו. אנחנו לא מבטלים את דרכו, מציעים הצעות לדרכים אחרות, אלא רק בוחנים האם היא בטוחה מספיק וטובה מספיק.
יש שלוש דרכים להגיב להצעה:
- להיות בעד ההצעה
- להביע חשש
- להביע התנגדות
חשש הוא רגש שקשה להסביר במילים, תחושה, חשש מפני השלכות או זוויות של ההצעה. אין באפשרותו של חשש לחסום החלטה, אבל יש בו הרבה פעמים מידע חיוני שמאפשר לשפר אותה.
התנגדות היא מתנה, מתנה שהמתנגד נותן לקבוצה בצורה של מידע חדש שהוא מביא מנקודת המבט שלו על ההצעה. התנגדות היא תשובה הגיונית, מילולית ומנומקת לשאלה "באיזה אופן ההצעה המונחת בפנינו חוסמת את הערך שהיא מבקשת ליצור?".
הקבוצה מתחילה לעבור התנגדות התנגדות, אחת בכל פעם, ולהציע שיפור להצעה מתוך המידע החדש שההתנגדות הביאה. אחרי כל שיפור, בודקים מה מצב ההתנגדויות והחששות, יתכן שהשיפור יסיר כמה מהן. בהמשך ההצעה עוברת שיפורים עד שכל ההתנגדויות מוטבעות בתוכה.
אם נשארו עוד חששות, בודקים האם הידע שבהן, מסייע עוד לשיפור ההצעה. אם לא, משאירים אותן ככוכבית, כמשהו לשים לב אליו, אבל לא משהו שחוסם את היציאה לדרך.
כנסו לסרטון וראו איך זה עובד:
