כאשר נבחרי הציבור מבינים שהעם לא מרוצה, הם חוששים. הם חוששים על המוניטין שלהם, על האמון אותו הציבור נותן להם, ועל התפקיד שלהם כנבחרים.
לכן, נבחרי הציבור נוטים, לנסות לשמוע את קולות המחאה. להקשיב ולהסב תשומת לב לנושאים השונים ולדרישות העולות ממנה.
יחד עם זאת, במשבר הנוכחי, מקבלי ההחלטות אינם מצליחים להתמודד עם דרישות הציבור.
קחו למשל את הממשלה. הממשלה שלנו מנסה בכל כוחה לנהל את המשבר הנוכחי בצורה שתטיב עם כולם, אך היא אינה מצליחה להבין מה הצרכים של העם.
האם זוג צעיר שמתגורר בתל אביב צריך את אותה העזרה הכלכלית כמו זוג צעיר שמתגורר במצפה רמון? איך ניתן לחלק את הכסף בצורה שווה? איך ניתן להבין מהם הצרכים של העם וכיצד ניתן לפלח אותם ולענות לכולם על לדרישותיהם?
מצד שני, הציבור אינו מבין את החלטות הממשלה, ובשל כך, אינו מציית להנחיות, כותב לעצמו את החוקים והנורמות בעת משבר הקורונה, ומחזיר את תהליך ההבראה לאחור. כך ששני הצדדים יוצאים מופסדים.
