קבוצת גבים שהקמת, מתמחה בגישור ובשיתופי פעולה, מה הביא אותך להקים את הארגון?
היום אני יודע להגיד, שאחד הדברים שהכי השפיעו עלי במסלול המקצועי ובתפיסת העולם שלי, הוא הזמן הארוך שהיה לי עם הבדואים בסיני כשהייתי נער. מה שאפשר לי להיות שם, זה שגדלתי בבית ספר שהבין את הצרכים שלי; מגיל 14 לאורך כל התיכון הגעתי בעיקר לבגרויות ובשאר הזמן הייתי במשלחת הארכאולוגית בסיני. מהבדואים למדתי הקשבה. למעשה מה שיש לעשות מרגע שהשמש שוקעת זה לשוחח מסביב למדורה ולהקשיב. כשסיימתי את התואר ראשון, באתי לבקר חברה טובה שלי, שהייתה הבת של ראש המשלחת הארכאולוגית בסיני. היא לימדה בבית הספר הדמוקרטי בחדרה. אחרי 10 דק' החלטתי שזה המקום שבו אני רוצה להיות תוך שבוע קיבלו אותי ועבדתי שם 4 שנים.
בתקופת הדמוקרטי בחדרה, הגיע אחד ההורים וסיפר לי שלמד משהו חדש ומדליק בקולורדו – גישור. בארץ עדיין לא הכירו את זה. אספנו קבוצה של אנשים בבית הספר ולמדנו יחד. הגישורים הראשונים היו בבית הספר, בין תלמידים, בין הצוות לתלמידים, והכי מורכב – בין חונכים להורים. באותה התקופה סיימתי תואר שני במנהל חינוך ועבדתי גם עם היחידה לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן גוריון, פיתחתי מודל של בית ספר עתידני ותכננתי להקים אותו כבית ספר ישראלי ירדני בדרום הערבה, אבל אז רבין נרצח, ושבוע לאחר האירוע הזה התבהר לי במדויק הייעוד שלי.
עד אז התעסקתי בהרבה תחומים שלכאורה אינם קשורים, מעבר לחינוך ולגישור. קונג פו, ויפסאנה, שיטת גרינברג. הכל התנקז ליצירת השפעה חברתית רחבה. הבנתי שצריך להשתמש בכלים שיש לי בידיים ובעיקר בגישור כמנוף לשינוי בחברה הישראלית כולה. הבנתי גם שאני לא יכול לפעול לבד ושצריך לייצר מסה קריטית. אז יצרתי ארגון – קבוצת גבים. שם, לוגו, וגם רוח של שליחות מעט חצופה, וסיפור של שינוי. ההחלטה הייתה להפוך את הגישור, שמבוסס על כבוד הדדי, סובלנות והקשבה, למודל מאוד פרקטי, שקל ליישם אותו. התחלנו בבתי ספר והתרחבנו לאורך השנים לתחומים נוספים, כולל ארגונים ממשלתיים, עסקיים וביטחוניים, קהילות ועוד. היום אני מבין בדיעבד שגבים, הוא למעשה העסק החברתי הראשון במדינת ישראל.
