בסוף שנות ה-60 יצאה לאקרנים סדרה בריטית בשם "האסיר". העלילה מתרחשת באי שהוא למעשה בית כלא אליו מגיעים סוכני ביון פורשים במטרה להוציא מהם מידע רגיש. במהלך הפרקים מתמודד אסיר מספר 6 בקרב פסיכולוגי עיקש מול שוביו ומול עצמו כאחד. אובדן הזהות והיחודיות הטמונה בכל אחד מאיתנו, מאבדת את מקומה לטובת מספר והאסיר בין שלל נסיונותיו לברוח מהאי צועק בקול גדול שוב ושוב "I am not a number, I am free men"
מה אנחנו כמורים ומחנכים אומרים כשאנחנו ממספרים כל ילד וילדה? מה הם חושבים לעצמם? על מה המספר 80 בחשבון בעצם מעיד? איזה הזדמנות לשיפור ולמידה יש בו? האם בחיים האמיתיים, בעבודה, בזוגיות אנחנו ממספרים וממוספרים תדיר?
אני מחנך בקו' (יחד עם חני, מורה דתיה) כיתה ד' בבית ספר "קשת התקווה". מדובר בבית ספר קטן (כ-150 תלמידים) השייך לחמ"ד. לפני כ-4 שנים החל בית הספר בשינוי עמוק והפך לבי"ס משלב – חילונים ודתיים. ביה"ס מלווה ע"י צו-פיוס וחלוץ חינוכי כאחד תוך שהוא מוביל תהליכי שינוי, חדשנות פדגוגית והתאמה לקהילת ביה"ס המשתנה והצומחת.
תהליך העבודה, גם ביננו וגם בתוך הכיתה התממשק עם תהליכים עמוקים שמתרחשים בכיתה. היה ברור לנו שאנחנו רוצים להוביל הערכה דיאלוגית שבה יש לילד מקום וחשיבות. היה לנו ברור שככל שנהפוך את ההערכה הזו לשלהם, ככל שנשתף אותם ונעביר להם את האחריות כך היא תהיה בעלת משמעות גדולה יותר. יצאנו אם כן למסע לא פשוט של חיפוש ודיאלוג שהוא בראש ובראשנה ביננו המחנכים. הבאנו המון רעיונות, הדפסנו לא מעט חומרים, שינינו, הוספנו, גרענו, שילבנו, הסתכלנו על תעודות שונות והערכות ובסופו של דבר בנינו תעודה שלטעמנו משקפת לא רק את הילד והילדה אלא גם את החיבור והסינטזה בין העולומות השונים.
