כפי שאתגר קרת אומר, יתכן שאת המאמרון הזה "הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן" (קרת, 1998), הרי לכל מחנך/ת תשובה אחרת על השאלות והתהיות שהוצגו לעיל. אולם, אולי דווקא בשל העולמות השונים מהם אנו מגיעים, הרגשנו צורך לסיים עם מספר הסכמות שהגענו אליהן בדיאלוג בינינו.
נראה כי הצורך שלנו בשיח על גבולות הנביט גם צורך לנסח לעצמנו מספר עקרונות שיכולים לסייע לנו ואולי גם למחנכים אחרים בעבודתנו החינוכית או לפחות להוות אמירה להתדיין עליה:
מחנכים צריכים גבולות- עקרון המודעות העצמית. מחנכים צריכים לחשוב על מהם הגבולות שלהם ולנסח אותם לעצמם לפני שהם מנסחים אותם לילדים. ידיעת הגבול שלי כמחנך הוא הכרח – מהם המקומות בהם אני הולך להיות עקבי, מהם הדברים שאני לא מוכן להתפשר עליהם. למשל, לא תתכן פגיעה של ילד בילד אחר בלי שאתייחס לכך, אזמין את הצדדים לשוחח על כך, גישור, צדק מאחה או כל פרקטיקה אחרת שתאפשר לנפגע לבטא את שהרגיש ולפוגע להקשיב לכך.
בנוסף, למרות היותנו מחנכים/מורים/מבוגרים, גם אנו מתבלבלים לעיתים בעבודתינו עם ילדים, עושים שיימינג בכיתה, פוגעים מתוך תסכול, מעליבים, לא קשובים, טועים. בחינוך הדמוקרטי מותר גם לילד להתלונן על מבוגר ולהזמין אותו לגישור, שיחה. החוק, הגבול הוא מעל שניהם. גם אם לא פונים לפרקטיקות מהחינוך הדמוקרטי, מבוגר יכול לקחת אחריות על טעותו וליצור שיח משמעותי על כך עם הילדים.
על ילדים להכיר מהם גבולות המחנך – עקרון האנושיות. כדאי שילדים ילמדו לראות במחנך שעומד מולם אדם – כמוהם, גם אם הוא בתפקיד המכיל, מנהל הכיתה וכו'. עליהם לשמוע ולהבין ממנו מהו ה"יהרג ובל יעבור" שלו. מודלינג של המחנך הוא חשוב, הפגנה ושיתוף של תחושותיו כשהוא רואה מעשה לא מכבד. דיבור על תסכול לנוכח גילויים של חוסר צדק עדיפים מהטפות מוסר.
ילדים צריכים להכיר מהם הגבולות – עקרון השקיפות. ילדים שיודעים מראש מה מותר ומה אסור ומה התוצאות של חריגה מהגבולות, יכולים לבחור כיצד לנהוג ולדעת מה יהיו התוצאות של המעשים שלהם ובכך לקחת אחריות על מעשיהם.
ילדים צריכים להרגיש ולהבין שאלו הם גבולות – עקרון המרחב הבטוח. כלומר לא אזור עמום ומטושטש שפעם ניתן לחצות אותו ופעם לא, פעם מתייחסים למה שקרה ופעם לא. אזי אלו הם לא גבולות אלא סביבה לא בטוחה המעודדת בחינה מתמדת, עברות ובלבול מחד, ופגיעות מאידך.
ילדים צריכים להיות שותפים ליצירת הגבולות – עקרון הדיאלוג. ילדים אשר היו בדיאלוג כיתתי/אישי על טווח הגבולות ונתנה להם האפשרות להיות חלק מעיצוב הגבולות (חוקי הכיתה, מגרש הכדורגל וכו') יקבלו אותם באופן אחר מאשר גבולות שהוכתבו שרירותית. עקרון זה מתכתב עם רעיונות נרחבים יותר, כשבירת הפדגוגיה של המדוכאים ויצירת שיח משחרר (פריירה, 1981), אשר קצר המקום מלדון בהם כאן.
ילדים צריכים הזדמנות להשתתף בשמירה על הגבולות – ובכך לקיים הדדיות/שוויוניות, לקיחת אחריות. פרקטיקות בהן לילדים יש הזדמנות לגשר ולפשר כמו: וועדות גישור, פתרון בעיות, צדק מאחה, "פסק זמן", "לחיות ביחד", הן מרגשות ותורמות ליצירת קהילה בריאה בה כולם לוקחים אחריות על שמירת אוירה של כבוד. פרקטיקות מעין אלו ניתנות ליישום (ומיושמות במגוון מסגרות) גם מחוץ לכתלי בתי הספר הדמוקרטיים.
ילדים צריכים הכרה בצורך שלהם לבחון גבולות – עקרון הכבוד ובכך ללמוד על עצמם בסביבה תומכת ולא כוחנית מדי .
ובאותה הנשימה- ילדים צריכים לפרוץ גבולות – גבולות הגוף, ההושבה על כיסאות, גבולות הישיבה והמגבלה בתנועה, תרגול האסרטיביות/עוצמה דורשת להתנגד אל מול הצייתנות והמישמוע, אל מול הפאסיביות ולעיתים אל מול חוסר הצדק וחוסר השוויוניות. אם נרצה לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית/יצירתית/עצמה כדאי לאפשר גם שאלות שעולות מדוע חייבים… למה יש לנו חוק ש….האם אפשר לאכול בשעור? לשכב על הרצפה? לעמוד? לקרוא ספר כשקשה לי? חלק מתהליך החינוך הוא בחינה, מה קורה כשאני… אל מול הרצון שלנו לייצר גבולות ברורים ומכבדים, עלינו להבין שגם פריצה שלהם כגילוי של עוצמה היא תהליך חשוב, ובצד שימת הגבול לילד, עלינו לכבד את בחירתו לבחון את הגבול ולעשות זאת בצורה נקייה ומכבדת ולא משפילה. בחרת לעשות… ולכן כעת אתה נדרש לשאת בתוצאה ההגיונית של המעשה ו… אנו מאמינים בך.
ילדים צריכים גבולות לא שרירותיים אלא מהותיים- למשל, לא מרביצים בבית ספר כי לא מרביצים בעולם.
