ארנון אומר ומצביע על בימת טקס יום הזכרון שעדיין עמדה בקצה המדשאה: "הנה, רק לפני יומיים, חגגנו יום עצמאות שבעים, וכל הדיון שהיה סביב טקס המשואות של יום העצמאות הוא שדה מעניין לבחון בו את הנושא של הנעה והשפעה.
נפתח בהנעה – אני אישית למדתי ועוצבתי להתבונן בטקס מדי יום עצמאות, חוברתתי לטקס, כמי שלמד בבית ספר ממלכתי וכמי שגדל במושב ובבית של תנועת העבודה. אני מניח שתת הכרתית הונעתי ע"י המשמעות המרפאת שיש לטקס, לכל טקס, שהרי הטקסים מלווים אותנו מאז שחר האנושות, הם קיימים באירועים משמעותיים בחיינו, וכל צעד משמעותי שעשינו בחיינו היה לו ביטוי טקסי משלו. חוויות של התפתחות, שינויים אצל הפרט והקבוצה או צורך בהחלמה ובריפוי פיזיים ונפשיים התרחשו או לפחות סומלו באמצעות הטקס מאז ומתמיד ובכל שלב בחיינו.
הערכים המשותפים מקנים לטקס מעמד שמתקשר למושג שטבע הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט 'מרחב פוטנציאלי' שמתאר את איזור הביניים של החוויה. איזור ביניים כי הוא נמצא בין הפנטזיה והמציאות, בין הפנים והחוץ, בין האישי לציבורי, בין האוביקטיבי והסובייקטיבי, בין המציאותי והסמלי. היכולת לשהות במרחב זה, נחשבת ליכולת בריאה של האדם, והשהות בו, כך על פי התפיסה הפסיכואנליטית, יש בה יכולת לריפוי הנפש.
אם נתייחס לסוג ההנעה השלישית ההנעה ההכרתית, הצפיה בטקס היא משהו שאני בוחר בו משום שהוא מחבר את המשפחה שלנו במהלך יום אחד בשנה שבו אנחנו יושבים יחד וצופים בטקס וחווים את הערכים המשותפים המגולמים בו ומלמדים את הילדים שלנו את הערכים האלה.
מכאן אפשר לעבור לעניין ההשפעה שעולה לדעתי מתוך העשיה של שני האנשים שנאבקו על הטקס – יולי אדלשטיין ומירי רגב שכל אחד מהם ניסה לשנות דעות והתנהגויות באמצעות המעשים שעשה. כל אחד מהם ניסה לפרוט על נימים התנהגותיים, תת הכרתיים והכרתיים כדי להשיג השפעה, אדלשטין על נימים של מסורת ואחדות ורגב על נימים של מנהיגות ויוקרה, כרגע לא ניתן לברר מהי מהות ההשפעה שהושפעתי והאם היא השפעה של התרצות הזדהות או הפנמה, צריך לחכות קצת ואז, אולי אדע, ויכול להיות גם שאף אחד מהשניים הללו לא השפיע עלי וההחלטה של הנשיא שלא לבוא לטקס היא זו שהשפיעה עלי משום שלראשונה מזה הרבה שנים לא צפיתי בו בכלל."
