מתוך כך נוצרה קרבתו לאוטופיה ולדיסטופיה, אפשר לטעון שכל האוטופיות הן מד"ב, משום שכמו המד"ב האוטופיות הן תרגילים בסוציולוגיה היפותטית ובמדע המדינה, גם כל הדיסטופיות הן מד"ב משום שכמו חלקים ניכרים מהמד"ב הדיסטופיה היא אוטופיה שחורה שמעודדת את האדם להתבונן במציאות באורח ביקורתי, אבל עושה זאת באמצעות תיאור של מציאות עתידית שלילית, שכן, לפי תפיסתה, זרעיה של מציאות מאיימת זאת טמונים בהווה.
מתוך כך המד"ב מזכיר לנו שהאוטופיה של האחד, יכולה בקלות להיות הדיסטופיה של האחר. והוא נע באופן מתמיד בין שתי אלה– בונה באלכימיה שלו אמנות שמציגה חזונות ומבקרת אותם בעת ובעונה אחת.
ההיסטוריה של המד"ב רוויה באוטופיות ודיסטופיות ובתנועה בינהן: כך היה בתחילת דרכו של המד"ב, בסוף המאה ה–19 ובתחילת המאה ה-20, אז פורסמו אוטופיות כמו, "מבט לאחור 1887-2000" של אדוארד בלאמי המציג את ארה"ב כמולדתה של הקידמה (1888), ודיסטופיות כמו "חדשות משומקום" של וויליאם מוריס (1890) המנבא עולם שבו בני האדם חיים חיי עצלות משום שהמכונות מספקות את כל צרכיהם, התנודה בין האוטופיה והדיסטופיה במד"ב נמשכת עד עצם היום הזה, כפי שניתן להיווכח מסדרת "תרבות" האוטופית של איאן בנקס שפורסמה בשנות ה–1990 ומספרת על עתיד שבו מתאפשרת אנרכיה השתתפותית ע"י פעולתם הנדיבה של מחשבים בעלי תחושה ומהדיסטופיה "רביעיית הקאנטוס" של דן סימסונס, שפורסמה בשני העשורים הקודמים ומספרת על עתיד שבו העולם נשלט שלטון אימה ע"י הכנסיה הקטולית, (SFE 2016).
