המונח שיתוף ציבור חדר לתודעה הישראלית בשנים האחרונות בעיקר סביב תהליכי שיתוף רחבים שנעשו בעיקר בהקשר של קידום פרויקטים העוסקים בנייה או תחבורה, מרביתם של תהליכי השיתוף הזמינו את הציבור לקחת חלק במפגש וחלקם הקטן התקיים ברשת הוירטואלית. הטענות המרכזיות אל מול תהליכים אלו, למרות שמרביתם יצאו לדרך מתוך כוונה כנה (ככול הנראה) לשמוע את הציבור היא, שלא ברור באיזה אופן השפיע הציבור על קבלת ההחלטות אם בכלל, לא ברור באיזה אופן נבחרו המשתתפים לתהליך והאם הם אכן מייצגים את הלכי הרוח של כלל הקבוצות בציבור, או שלעיתים הנושא שבו הציבור הוזמן להשתתף היה לא חשוב או לא רלוונטי מבחינת המשתתפים.
כך למשל מעידה עובדת קהילתית שהשתתפה בתהליך שיתוף ציבור סביב פרויקט בתחום התחבורה. "הזמינו אותנו לתהליך שיתוף בתחום התחבורה הציבורית, כמובן ששמחתי להזדמנות שנתנו לנו לקחת חלק, חשבתי שיאפשרו לנו להשפיע על תוואי הרכבת או מיקום התחנות, אבל בסוף הדבר היחיד שהתייעצו אתנו עליו הוא הצורה של תחנות ההסעה, וגם לגבי הסוגיה הזו אני לא בטוחה שהקשיבו לנו. אני ממש לא בטוחה שאגיע לתהליכים האלו שוב".
אולי העדות הקטנה הזו מעידה על כל ההבדל בעוד שממשלת דרום אוסטרליה (והם לא היחידים שמיישמים תהליכים כאלו) ניגשת לתהליכי שיתוף ציבור מתוך אמונה כנה שידע שהציבור מחזיק באמת יכול להועיל ליישום העתידי, חלק גדול מהתהליכים שנעשו בארץ התקיימו מתוך רצון לרצות הלכי רוח ציבוריים או להעניק נקודות למשרד הממשלתי או לרשות שביצעה אותם. ההבדל הקטן הזה משפיע בסופו של דבר על התהליך כולו וחשוב מכך על האופן שבו הציבור תופס את התהליכים הללו. ככל שתהלכי השיתוף יתרבו והציבור יבין שהשתתפות בתהליכים הללו אכן מביאה לשינוי משמעותי במציאות, כך הסיכוי שהם יהפכו לחלק אינהרנטי בתרבות במקום לאירועים חד פעמיים יגדל.
