זה נכון ולא נכון. חשוב להגיד שכל האנושות בבסיסה היא דיאלוגית. נסתכל לדוגמא על האופן שבו נולדים דברים חדשים בעולם – טלפונים, המצאות, שכלולים…זה תמיד "סדר מגיח" מלמטה שהוא תולדה של אינספור אינטראקציות. יש חוקים בסיסיים שהם הסדר שלא בא מבחוץ, יש הבדל בין המציאות, הממשות בשטח והתיאוריה.
החינוך המקובל בעולם הוא חינוך עיצובי ומנסה באופן כוחני לבצע את העיצוב הזה, אבל בפועל, ברגע שהוא פועל בתוך הממשות הוא פועל במרחב דיאלוגי. כך שגם במערכות מאוד עיצוביות ומכאניות, מעצם התכנסות של אנשים ביחד, המפגש בין אנשים פורע את הסדר העיצובי.
ניקח לדוגמא מורה שבאה עם שיעור שהיא הכינה בסמינר, היא באה עם משהו מוכן אך בכיתה היא פוגשת ילדים עם שאלות, והפרעות ובלאגן…היא נלחמת בבלאגן כי היא רואה בו הפרעה לתוכנית העיצובית שלה. תמיד המציאות היא מורכבת יותר מהתיאוריות והניסיון לעצב ולתבנת נכשל שוב ושוב לנוכח המציאות.
החינוך הדיאלוגי הוא חינוך אנרכיסטי, טאואיסטי שאומר – במקום לייצר סדר מבחוץ ולהכתיב, בוא נלמד את הסדר הטבעי והקיים, ננוע איתו ונעזור לו להתקיים.
אני אוהב לצטט משפט של דויד בן יוסף "למשוך בעלים זה להיות אלים" – דימוי של צמח שרוצה לצמוח בעצמו ואנחנו מנסים למשוך בכוח בעלים שיצמחו יותר מהר… כך החינוך היום שמנסה להסיר את המחסום מבחוץ – עוד תוכנית, עוד חוק, תקנה, עוד מחוון… כמה שזה יהיה מנוסח ומתוכנן זה לא יפגוש את המציאות. המציאות תהיה הרבה יותר מורכבת ואין שום דרך לחזות.
באופן מאוד מוחשי – היא לא תוכל למנוע את הילד המתאבד הבא.
המפגש קשור באפשרות של האינטראקציה ואף פעם לא מבודד. לא יכול להתקיים אצל האדם לבד, ולכן הדגש הוא גם על הקהילה.
אני אוהב את הפתגם שאומר "כדי לחנוך ילד אחד צריך כפר אפריקאי שלם" – הדגש הוא על יצירת הקהילה הבריאה.
