העיסוק הנוכחי שלי (יוני 2018)
יזמית חברתית, מובילה פרויקט בסנגל לקידום כלכלה מקומית בתחום עיצוב טקסטיל ואופנה. במסגרת הפרויקט חייטים בסנגל מעצבים בגדים עם בדים אפריקאים ייחודיים ומוכרים לשוק האירופאי. הפרויקט מתקיים בשיתוף פעולה עם משרד ממשלתי בקנאריים. בספטמבר הקרוב סטודנטים לעיצוב אופנה מטנריף יצאו ללמד (תפירה מקצועית) וללמוד (תרבות,מנהגים,אמנות) מהחייטים המקומיים.
סיפור המפגש
אני גרה עם המשפחה שלי באי לה-גומרה שבאיים הקנארים קרוב ל – 20 שנה. המפגש שלי עם המכון התחיל כשהילדים שלי היו בגיל בית הספר, ובית הספר היה מאוד משעמם. הבעיה הכי רצינית של בית הספר הייתה בעיה של נשירה בחטיבת הביניים. רוב התלמידים נשארו בבית הספר עד גיל 16, כי זה החוק אבל למעשה יצאו בלי תעודה. המערכת קיבלה את זה כעובדה – זה מה יש. אף אחד לא התכוונן לעשות שום דבר. באותה תקופה הייתי מאוד פעילה בהנהגת ההורים. כל המפגשים שלנו עם המערכת היו מאוד טעונים – חילופי האשמות בין פיקוח, הורים, מורים. מפגשים ארוכים, שעות של ריבים. יום אחד יצאתי מאחת הפגישות והבנתי שזה לא יכול להמשך יותר ככה. שצריך להציע משהו, ואיך שחשבתי את זה, צצה כתבה בעיתון הארץ על החינוך האישי בבת ים. מאוד התרגשתי כי זה היה נראה לי פרויקט מאוד פשוט, ואני מתחברת לפשטות. החלטתי שאני יוצרת קשר עם המכון ושאני אחכה עד שמשהו שם יענה לי. כתבתי ליעל שוורצברג, שהייתה המנכ"לית , והיא ישר ענתה לי. משהו באופטימיות ובמענה המיידי היה מאוד חזק ומשמעותי גם עבורי באופן אישי, וגם עבור כל התהליך. כתבתי לה במייל משהו כמו "אנחנו בית ספר קטן, בכפר קטן, על אי קטן. בעלי במקור מבת ים, בואו תעזרו לנו" אני זוכרת שהיא מאוד התרגשה מהמייל, נוצר קשר והיא שלחה לי הצעה לתהליך שהמכון יכול להוביל. לקח לי כמה שנים לגייס את התקציב הנדרש, בדרך כמעט התייאשתי, עד שיום אחד פשוט דפקתי על הדלת הנכונה של מנהלת המרכז הפדגוגי של האי, אמרתי לה יש לי פרויקט, היא אמרה לי שבי והרגשתי שיש לי שותפה. זו הייתה מפגש מאוד משמעותי בסיפור. לקח לה עוד שנה לגייס את התקציב. כשהיא התקשרה היינו בנקודת שפל כל כך נמוכה בבית הספר, בין ייאוש לשנאה, ומהנקודה הזאת יצאנו לדרך. במשך חודשיים עסקנו בבנייה עם 30 משתתפים שכללו נציגים של כל בעלי העיניין: רשות, בית ספר, הורים, שכנים, תלמידים ויחד יצאנו לשבוע חינוך שיעל ומיכל הדריכו. השבוע הזה הצית ניצוץ ששינה את בית הספר והקהילה החינוכית למשך כמה שנים. היום, באופן טבעי, אנחנו מתמודדים עם אתגרים חדשים.
לקריאה נוספת, מאמר שבוע החינוך בלה גומרה כמקפצה לשינוי >>
כיצד המפגש השפיע עלי
אני מאוד התחברתי לתפיסת העולם של המכון, היא שיקפה את תפיסת העולם שלי.
החוויה שחוויתי בשבוע הזה, חוויה של שינוי שעוברים יחד עם קבוצה, הייתה חוויה משנת חיים עבורי. נחשפתי לכלים חדשים, ולתנועה חברתית עולמית שפתאום ראיתי שקיימת. בהמשך נסעתי לברלין והשתתפתי בסדנה של תיאורית U, נחשפתי לעולם שהולך ומתפתח,והרגשתי שאני לא יכולה להעמיד פנים כל בוקר כשאני הולכת לעבודה. עזבתי את העבודה שלי והלכתי בעקבות האהבה שלי לבדים ולתרבות האפריקאית. הרעיון של העבודה בסנגל התבשל אצלי שנים, נסעתי לשם לראות אם זה באמת החלום שלי ואם זה יכול לקרות, וכבר במהלך הביקור התחלתי לעבוד על הפרויקט.
דבר אחד שלקחתי במפגש
אחד הדברים שהיו מאוד חזקים זה חדוות היצירה, החיבור בין אנשים, שמאפשר להם לדבר ממקום אחר ולא ממקום צפוי ומוכר. פתאום הבנו שדווקא לשבת יחד וליצור, לצייר, ולבנות, שזה משהו לא קורה לאנשים מבוגרים בחיי היום יום, זה משהו שמייצר חדווה שמחה אושר ויצירתיות שמביאה לשולחן רעיונות חדשים לגמרי.
אימצנו את זה ככלל לא לדבר יותר מדי, אלא להיות עסוקים ביצירה.
