גיליון 07
דצמבר 2018

דיאלוג

מגזין המכון הדמוקרטי

ד”ר נורית שנבל היא פסיכולוגית חברתית ומרצה בכירה בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. במחקריה היא מנסה להבין כיצד ניתן לשקם ולשפר יחסים חברתיים בין אינדיבידואלים ובין קבוצות בקונפליקט.

|שיחה עם ד״ר נורית שנבל ראיינה יפעת אידלמן

 

 

 

המטרה של המחקר שלי הוא לזהות את החסמים הפסיכולוגיים שמונעים מהצדדים להתנהג בצורה שתביא להחזרת ההרמוניה ליחסים, ולנסות לפתח התערבויות שיסירו את החסמים האלה.

ספרי כמה מילים עליך ואיך הגעת לתחום המחקר הזה?

התחלתי להתעניין בנושא הפיוס בעקבות קורס שלקחתי במסגרת לימודי התואר השני שלי, ואשר עסק בקונפליקט היהודי-ערבי. הקורס, שהועבר על ידי בית הספר לשלום בנווה שלום, כלל מפגשים שבועיים בין סטודנטים יהודים וערבים אשר ניהלו דיון בנוגע ליחסים בין הקבוצות. הקורס התקיים בשנה שקדמה לשבר הגדול של אירועי אוקטובר 2000, אך כבר אז הופתעתי מעוצמת העוינות בין הקבוצות ומחוסר היכולת לנהל דיאלוג קונסטרוקטיבי. החוויה החזקה גרמה לי להתעניין באופן שבו ניתן לתקן יחסים חברתיים – הן בין אינדיבידואלים והן בין קבוצות שיש ביניהן קונפליקט.

הנחת היסוד שבבסיס המחקרים שלי הינה שמאפיינים מסויימים של הדינמיקה בין פוגעים לבין נפגעים מתקיימים במרבית הקונפליקטים – בין אם מדובר בסכסוך בין קבוצות לאומיות, ובין אם מדובר במריבה בין שכנים. למשל, פעמים רבות הנפגעים מרגישים שהפוגע התנצל באופן הגנתי ולא מספק, ומצד שני – פעמים רבות הפוגעים מרגישים שהנפגע נאחז בקורבנות, ומסרב להרפות ולהתקדם הלאה. המטרה של המחקר שלי הוא לזהות את החסמים הפסיכולוגיים שמונעים מהצדדים להתנהג בצורה שתביא להחזרת ההרמוניה ליחסים, ולנסות לפתח התערבויות שיסירו את החסמים האלה.

תוכלי להרחיב על ההבדל בגישות בין יישוב סכסוכים לפיוס?

במשך שנים רבות הנושא של יישוב סכסוכים נחקר בעיקר במסגרת תיאוריות כלכליות, כגון תורת המשחקים. ההנחה שבבסיס המחקר הזה, אשר שאב השראה מהמלחמה הקרה, הינה שהצדדים בקונפליקט מונעים על ידי שיקולים תועלתניים (כלומר, הצדדים מעוניינים למקסם את התועלות שלהם). תיאוריות פסיכולוגיות שהושפעו מהמחקר הזה התמקדו במשאבים הקונקרטיים שעליהם נסוב הקונפליקט (כלומר, משאבים חומריים כגון מאבק על טריטוריה, רכוש, או כסף). הנחת העבודה הייתה שהגעה ל”נוסחה” (קרי, הסכם או חוזה) שמחלקת את אותם משאבים באופן המקובל על הצדדים – תביא לסיום הקונפליקט.

המחקרים הכלכליים והפסיכולוגיים האלה סיפקו הרבה מאד תובנות לגבי ההתנהגות של צדדים בקונפליקט. אולם, במהלך שני העשורים האחרונים גבר העניין באספקטים הרגשיים של קונפליקטים – כגון מאבק בין הצדדים בנוגע לשאלה מי “הטובים” ומי “הרעים” בקונפליקט, או הצורך של הצדדים בכבוד ובזהות חיובית. הטענה הייתה שטיפול באספקטים הרגשיים של קונפליקטים הוא חשוב כי הוא יכול להגביר את היכולת של הצדדים להגיע ל”נוסחה” שתטפל בחלוקת המשאבים הקונקרטיים. מעבר לכך, גם אם הצדדים הגיעו ל”נוסחה” לחלוקת המשאבים הקונקרטיים, הקונפליקט עלול להתלקח שוב אם האספקטים הרגשיים לא יטופלו. מתוך ההבנה הזו התחילו לחקור את המושג “פיוס” – שמתייחס לאספקטים הפסיכולוגיים שעשויים להשיב את ההרמוניה ליחסים (בעוד שהמונח “יישוב סכסוכים” מתייחס לטיפול באספקטים הקונקרטיים).

על פי מודל הפיוס מבוסס הצרכים, קונפליקט יוצר איום א-סימטרי על הזהות של הצדדים המעורבים. הנפגעים מרגישים איום לתחושת הכוח שלהם… הפוגעים, לעומתם, מרגישים איום לדימוי (המוניטין) המוסרי שלהם

 

 

 

 

סיפוק צרכי ההעצמה של נפגעים והקבלה של פוגעים עשוי לשקם את המימד הפגוע בזהות שלהם וכך להגביר את נכונותם להתפייס זה עם זה. אחד המנגנונים החברתיים ה”טבעיים” לשיקום המימדים הפגועים בזהות הוא מעגל ההתנצלות-סליחה

בעבודת הדוקטורט שלך פיתחת מודל לפיוס שמתייחס להיבטים הפסיכולוגים של כל אחד מהצדדים, הפוגע והנפגע, איך זה עובד?

על פי מודל הפיוס מבוסס הצרכים, קונפליקט יוצר איום א-סימטרי על הזהות של הצדדים המעורבים. הנפגעים מרגישים איום לתחושת הכוח שלהם – כלומר, ההרגשה כי הם שולטים בגורלם, הקול שלהם נשמע, ומתייחסים אליהם בכבוד. משום כך הם חווים צורך מוגבר בהעצמה; כלומר, בשיקום מימד הכוח בזהות שלהם. הפוגעים, לעומתם, מרגישים איום לדימוי (המוניטין) המוסרי שלהם. במקרים מסוימים פוגעים מרגישים רגשות כמו אשמה, חרטה ובושה, אך במקרים רבים אחרים הם חושבים שהתנהגותם מוצדקת לאור הנסיבות (כלומר, הם לא חושבים שהתנהגותם אינה מוסרית). אף על פי כן, הם יודעים שאם אחרים יחשבו שהתנהגותם לא מוסרית – הם יסבלו מנידוי חברתי (כי זו הסנקציה החברתית המופעלת על מי שחורגים מהנורמות המוסריות של קהילתם). משום כך, פוגעים מרגישים צורך מוגבר בקבלה חברתית-מוסרית (כלומר, הם רוצים לשקם את הזהות המוסרית שלהם).

מודל הפיוס מבוסס הצרכים טוען גם כי סיפוק צרכי ההעצמה של נפגעים והקבלה של פוגעים עשוי לשקם את המימד הפגוע בזהות שלהם וכך להגביר את נכונותם להתפייס זה עם זה. אחד המנגנונים החברתיים ה”טבעיים” לשיקום המימדים הפגועים בזהות הוא מעגל ההתנצלות-סליחה. ההתנצלות של הפוגע מהווה הכרה בחוב המוסרי שלו כלפי הנפגע. בכך היא מחזירה את הכוח לידיו של הנפגע – שבאפשרותו להחליט האם לסלוח לפוגע. הסליחה של הנפגע מסירה את האיום של נידוי חברתי מעל הפוגע, ומכירה בהיותו מוסרי – למרות העוול שגרם. למרות שבאופן אידיאלי סיפוק הצרכים יתבצע באמצעות מסר (מעצים או מקבל) מהצד השני בקונפליקט, במהלך העבודה על המודל הראיתי גם שאישוש עצמי של המימדים הפגועים בזהות יכול לקדם פיוס. כך, כשנפגעים חושבים על סיטואציות בחייהם בהם הם הרגישו אסרטיביים וזכו לכבוד מסביבתם, וכשפוגעים חושבים על סיטואציות בחייהם בהם הם התנהגות בצורה מוסרית ומתחשבת – הם גילו נכונות רבה יותר להתפייס עם הצד השני.  

תוכלי לשתף בחקר מקרה שבו מיושם המודל?

אחד הפרויקטים המחקריים בהם אני מעורבת כעת עוסק ביחסים בין גרמנים ליהודים. במהלך שישים השנים האחרונות השתתפו יותר מ-600,000 צעירים ובני נוער מישראל ומגרמניה בתוכניות מאורגנות של חילופי נוער, במפגשי בתי ספר ובשירותים התנדבותיים. אני מעוניינת לחקור את החוויות שלהם מהתוכנית בה השתתפו. בפרט, השאלה עליה אני מקווה להשיב בתום הפרויקט היא האם לחברי הקבוצות האלה יש צרכים ומטרות שונות, הנובעות מהשתייכותם הקבוצתית (כלומר, מהתפקיד ההיסטורי של קבוצתם כקורבן או כתוקפן). למשל, נבדוק האם ליהודים חשוב יותר שהעיסוק בשואה (בעת ביקור במוזיאונים כמו יד ושם או אנה פרנק) ידגיש את הלקח הפרטיקולרי שלה ואילו לגרמנים חשוב יותר שהעיסוק בשואה ידגיש את הלקח האוניברסלי שלה. לדוגמה – ליהודים יהיה חשוב להדגיש כי אחד הלקחים מהשואה הוא שליהודים צריכה להיות מדינה משלהם בה הם ירגישו בטוחים, ואילו לגרמנים יהיה חשוב להדגיש כי אחד הלקחים מהשואה הוא שחשוב לשמור על ערכי דמוקרטיה וזכויות אדם (נושא שגרמניה משקיעה בו מאמצים רבים). אם אכן נמצא שליהודים ולגרמנים יש צרכים שונים (כלומר, ציפיות שונות מהתוכנית), נשאלת השאלה האם המידה שבה אותם צרכים סופקו משפיעה על שביעות רצונם מהתוכנית, והמידה שבה הם שומרים על קשר עם חברי הקבוצה השנייה (למשל, מבקרים בגרמניה או בישראל לאחר התוכנית). אני מקווה שהתובנות שיופקו מהמחקר יסייעו ל”אנשי השטח” העוסקים בתכנון חילופי הצעירים והנוער.  

“טיפים למפייס” – תובנות מרכזיות כשניגשים לפיוס

1- זה לא קל!
חשוב להבין שלא קל להתפייס. אם יש אירוע ספציפי שגרם לקונפליקט, כדאי להמתין זמן מה – דווקא בהקשר הזה לא צריך “להכות בברזל בעודו חם” אלא לתת לו להתקרר קצת…

2- חשיבות היחסים קריטית.
בגלל הקושי הרב הכרוך בפיוס, תנאי הכרחי (אבל לא מספיק) הוא שהצדדים יחשבו שהקשר חשוב להם, ושווה להם להתאמץ כדי לשמר אותו. אחד הדברים שיכולים לסייע בקידום פיוס, הוא לגרום לצדדים לחשוב על חשיבות הקשר והערך שלו בחייהם (בהנחה שיש כזה). אם הקשר לא מספיק חשוב – זה לא יקרה…

3- לגשר על הפער בתפיסות ובפרשנות של האירוע.
קיים פער גדול המכונה בספרות – magnitude gap, בין התפיסה של הפוגעים והנפגעים את אירוע הפגיעה. פוגעים תמיד תופסים את הפגיעה כחמורה פחות ומוצדקת יותר לאור הנסיבות בהשוואה לנפגעים. כך שהם מתייחסים בפועל לשתי “מציאויות” שונות (מבחינת הפרשנות שלהם). צריך למצוא דרך (אם כי זה לא תמיד אפשרי!) להביא את הפוגע לראות את המציאות דרך עיניו של הנפגע. לדוגמה – עברייני רכוש נוהגים לומר לעצמם שאין באמת קורבן לעבירה, כי הביטוח מפצה על הגניבה. בפרוצדורות של צדק מאחה, בהם מפגישים בין העבריינים לקורבנותיהם, הם לומדים על כך שיש דברים (כמו תמונות משפחה השמורות במחשב או טלפון שנגנב, או תחושת הביטחון של הקורבן) שעליהם אין פיצוי.

4- לתת מענה לצרכים הרגשיים השונים של הצדדים.
חשוב להבין שלפוגע ולנפגע יש צרכים פסיכולוגיים שונים. לכן, אם מתכננים התערבות שמטרתה להגביר פיוס יש לעשות זאת בדרך שתאפשר לשני הצדדים להרגיש שצורכיהם סופקו. למשל, קבוצות דיאלוג, במקרה של קבוצות בקונפליקט, צריכות לעודד יצירת קשרים אישיים וחברויות, או גילויי אמפתיה (מה שיענה על הצורך של חברי הקבוצה הפוגעת) אך גם דיבור על יחסי הכוח והאי שיוויון בין הקבוצות (מה שיענה על הצורך של חברי הקבוצה הנפגעת). במקרה של קונפליקט בו שני הצדדים מתחרים על תפקיד הקורבן (מי סבל יותר, למי נגרם יותר עוול) חשוב לתת “מקום” לתחושת הקורבנות של הצדדים – במחקרי מצאנו שכאשר הצדדים זקוקים מאד להכרה בסבל שלהם, קבלת הכרה כזו ולא גורמת להם “להתבצר” בתפקיד הקורבן, אלא להיפך – פותחת אותם לפיוס.

5- להתעלות על עצמך.
פיוס מחייב את הצדדים להתעלות על עצמם, ולתת לצד השני “מתנה” שלא בהכרח מגיעה לו. במילים אחרות, זה מצריך לצאת מעצמך, ולקחת סיכון. פעמים רבות, פוגעים נמנעים מלהתנצל כי הם מפחדים שההתנצלות הזו תשמש כנגדם, כאמצעי בידי הנפגע להמשיך ולהוכיח אותם. גם הנפגעים נמנעים מלסלוח כי הם מפחדים שהסליחה תגרום לפוגעים לחזור על מעשיהם. זה מפחיד, אבל בלי סיכון אין סיכוי…

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

5 + 2 =

שינוי גודל גופנים
ניגודיות