גיליון 07
דצמבר 2018

דיאלוג

מגזין המכון הדמוקרטי

אמנות השיחה; שיחות טרנספורמטיביות עם בני נוער

שי בן עטר, מייסד המרכז לאימון בני נוער להקשבה חופש ויצירתיות. המרכז הוקם מתוך רצון לאפשר לבני נוער מרחב אינטלקטואלי, רגשי ורוחני שבו יוכלו להתבונן ולחקור את חוויית החיים שלהם. המרכז מכשיר מאמנים ואנשי חינוך ומציע תהליכי אימון לבני נוער ברחבי הארץ.

|שיחה עם שי בן עטר, ראיינה יפעת אידלמן

ספר עליך ומה הביא אותך להקים את המרכז לאימון נוער מתבגרים ומשפחה

במהלך השנים שבהם פגשתי בני נוער, גיליתי שחסרה אלטרנטיבה לטיפול הפסיכולוגי הקלאסי, ושקיים ואקום בטווח הגילאים של נוער ומתבגרים. רציתי ליצור מסגרת ‘אחרת’ לצמיחה והתפתחות, שתואמת את צרכי החיים של אנשים צעירים. מסגרת שהיא לא קלינית או מרוחקת, אלא קרובה, חומלת ואינטגרטיבית. תהליכי האימון יוצרים מרחב שבו בני נוער ומתבגרים יכולים להכיר את המנגנונים העמוקים שלהם ואת הכוחות שמנהלים אותם. התהליכים האלו מאפשרים לגעת בזמן אמת במנגנונים מתהווים, ולהשפיע באופן יסודי ועמוק על מהלך חייהם של אנשים צעירים בתחילת דרכם, וזאת זכות גדולה.

גדלתי בבית שבו לא היה מספיק מקום לשיח רגשי, דבר שהקשה עליי וסקרן אותי בו זמנית. רציתי להבין מה אנשים אחרים חושבים ומרגישים. כמאמן מרגש אותי החופש לדבר בפתיחות עם צעירים על כל רעיון רגש או מחשבה. העשייה שלי היא חוויה מתקנת לתקופת ההתבגרות שלי, היום אני יכול לתת לאנשים צעירים את מה שהיה חסר לי בגיל הזה –  אפשרות לדיאלוג פתוח ואותנטי, לפגוש אותם בתוך עולמם הייחודי. בשנים האחרונות אני מזהה שמה שמניע אותי זה רצון לקרב בין בני משפחה, הורים וילדים, בני זוג ואחים, אני קורא לזה ‘מופעים של קרבה’.

את הדרך המקצועית שלי התחלתי בגיל 22 כרקדן ופרפורמר בלהקת תאטרון המחול של ליאת דרור וניר בן גל. בתקופה הזאת גיליתי את הכוח והשקט של הגוף, התחלתי להבין תהליכי יצירה ואת הכוח המרפא והחוויתי של התהליכים האלו. בהמשך התמחיתי בתחום של כוראוגרפיה ואומנות פלסטית. כיוצר, העבודות שלי עסקו בפירוק והבנייה מחדש של דימויים ותבניות של מערכות יחסים. את הגישה הזאת אני מביא אל תוך תהליכי האימון.

לאתר המרכז לאימון נוער מתבגרים ומשפחה>>

המסע שלי הוא לעזור לאנשים להכיר את עצמם, להיות חופשיים, אותנטיים ושלמים

פיתחת שיטה ייחודית לעבודה עם בני נוער, מה הנחות היסוד שעליהן ביססת את שיטת האימון ואת השיח עם מתבגרים?

אחד הדברים שלמדתי בכל השנים שבהן אני פוגש אנשים צעירים הוא שהרגשות הכי מאמללים שלנו עוצבו במערכות היחסים עם האנשים הכי יקרים לנו; בדרך כלל עם בני משפחה או חברים קרובים. אלו המקומות שבהם אנחנו מרשים לעצמנו להיות שבריריים, אבל גם המקומות שבהם בנינו בהם את כל החומות וההגנות שלנו. הנטייה שלנו היא להאחז בהגנות האלו מגיל מאוד צעיר. עם השנים פיתחתי ראייה שמאפשרת לי לראות אצל מתבגרים ואנשים מבוגרים, בדרך מהירה, את הילד שבהם ואיך בעצם הוא סידר את הדברים כמו שהוא סידר. המסע שלי הוא לעזור לאנשים להכיר את עצמם, להיות חופשיים, אותנטיים ושלמים.

תהליך של טרנספורמציה הוא זיהוי המקומות שאנחנו נאחזים בהם, ואז לרגע, להרפות מהם ולראות את האפשרות, לפחות, של חופש

הסתרה היא מוטיב חוזר בגיל ההתבגרות ומייצרת אומללות ומתח בין הפנים לחוץ. ברגע שאני רואה ומקבל את עצמי כשלם, ומפסיק להסתיר, אז האני האותנטי מתגלה, והוא תמיד יפה, הוא שלם, הוא אנושי וייחודי. ההסתרה מייצרת לנו אי נחת וסבל באופן תדיר. תהליך של טרנספורמציה הוא זיהוי המקומות שאנחנו נאחזים בהם, ואז לרגע, להרפות מהם ולראות את האפשרות, לפחות, של חופש.

 

 

הקשבה, חופש ויצירתיות הם כמו תהליך שלם, שמתחיל מהפנים אל החוץ. הקשבה היא זיהוי של השיח הפנימי, החופש הוא הבחירה מה אני עושה עם זה, ויצירתיות היא האופן שבו אני מביא את עצמי לידי ביטוי בעולם.

בבסיס השיטה שלושה יסודות: הקשבה, חופש ויצירתיות, למה אלו אבני היסוד, ואיך זה בא לידי ביטוי בשיח עם מתבגרים?

הקשבה, חופש ויצירתיות הם כמו תהליך שלם, שמתחיל מהפנים אל החוץ. הקשבה היא זיהוי של השיח הפנימי, החופש הוא הבחירה מה אני עושה עם זה, ויצירתיות היא האופן שבו אני מביא את עצמי לידי ביטוי בעולם.

הקשבה – הכוונה להקשבה פנימה, רק כשאדם לומד להקשיב פנימה הוא יכול באמת להקשיב לאחר. עד אז הוא מקשיב מתוך ריצוי, מתוך כוח אנרציה, הוא לא באמת מבין את האחר. רק אחרי שלומדים להקשיב פנימה, האני מוגדר ואז אפשר לראות את האחר. אם לא נבחן את העולם שבתוכנו לא נכיר אף פעם את הטבע האמיתי של המציאות.

חופש – הדבר הכי בולט בגיל ההתבגרות הוא הימנעות, והימנעות יכולה להיות כל כך אקראית; מישהו יכול להפסיק לנגן, לנתק יחסים מיטיבים, זה כל כך עדין. ילד יכול להיכשל בבית ספר, מורה אחת אמרה שהוא לא מספיק חכם או בצורה בוטה יותר אמרה שכלום לא יצא ממנו, ומאז הוא נמנע מלהיות אדם חכם, מהצלחה. כדי לעזור לאנשים צעירים להיות חופשיים, אנחנו מסתכלים על המקום שבו הם נמנעים, ותמיד יש מקום כזה. הרעיון של חופש הוא לראות בתוך כל סיטואציית חיים יותר מאפשרות אחת לפעולה, רק שיגלגלו בראש רעיון חדש, שיחשבו על עוד אפשרות, חוץ מלהגיד אני לא טוב בזה, שיגידו עוד משהו. אולי אפשר לבדוק את זה שוב, אולי אני טוב בתחום אחר ואפשר לנייד יכולות שיש לי שם?

יצירתיות – זה משהו לא שגרתי, חדשני, ייחודי שבעיקר יושב על אותנטיות. אם אתה תהיה אותנטי ולא תתן לקונבנציות לנהל אותך אתה תהיה יצירתי, כי הדרכים שבהם תתמודד עם דברים יהיו אורגניות, אתה תגלה תושייה, יזמות, המצאה. זה יעבוד מהפנים החוצה. אבל אם תעבוד מהחוץ פנימה לא תהיה יצירתי – תהיה קונפורמי. הרבה פעמים מתייחסים ליצירתיות כאל משהו נשגב ששייך לאמנים, או לתחומי האמנות, אבל זו הוויה ממשית. היא יכולה להתממש גם בפעולה במציאות, גם ברעיון, בחוויה אינטלקטואלית, רגשית. היא לאו דווקא מכוונת תוצר, היא פשוט פעולה, (מחשבה היא גם פעולה). יצירתיות מופיעה, היא לא נפרדת, היא לא תבלון של החיים, היא לא קישוט, זו דרך חיים, חוויה קיומית.

אני מאמין שהמסע של האדם הוא לגלות את הסובייקטיביות שלו קודם כל, ואחרי זה הוא יוכל לתרום באופן אובייקטיבי לחברה

השיטה נשענת על עקרונות מתוך הבודהיזם, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ועולם האומנות, תוכל להרחיב?

אֶקְזִיסְטֶנְצִיָּאלִיזְם או הפילוסופיה הקיומית, היא גישה לפיה הפילוסופיה מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל, ולכן קודם כל דע את עצמך. כמה שיותר תכיר את הקיום האינדוידואלי שלך, ככה תהיה יותר חופשי וככה גם הערך שלך עבור החברה יהיה יותר גדול. דיוויד בואי השתמש פעם במשפט, שנחרט לי בזיכרון. הוא אמר:

“Always remember that the reason that you initially started working was that there was something inside yourself that you felt, that if you could manifest it in some way, you would understand more about yourself and how you co-exist with the rest of society”

ובתרגום חופשי: “תמיד תזכור שהסיבה שבגללה התחלת לעשות משהו, היא שהבנת שיש משהו בתוכך, שאם תצליח לנסח אותו ולהוציא אותו לפועל, אתה תגלה יותר על עצמך ועל הדרך שבה אתה מתקיים בתוך החברה”.

התפיסה האקזיסטנציאליסטית אומרת בעצם שכל מה שהמוני מבטל אותך, כמו דת, כמו לאומיות. חברה ליברלית, מתחילה מאנשים ליברלים, אדם ליברלי הוא אדם שרמות המוסר שלו גבוהות

אני מאמין שהמסע של האדם הוא לגלות את הסובייקטיביות שלו קודם כל, ואחרי זה הוא יוכל לתרום באופן אובייקטיבי לחברה. לעומת הגישה ההפוכה שהמדינה רוצה להכין אותך להיות עבור החברה, אבל אתה לעולם לא תכיר את עצמך או תקבל את עצמך או תגשים את עצמך. אתה תגשים את רצון החברה. אז בעצם התהליך נותן המון מקום לאינדיבידואליות ואותנטיות.

התפיסה האקזיסטנציאליסטית אומרת בעצם שכל מה שהמוני מבטל אותך, כמו דת, כמו לאומיות. חברה ליברלית, מתחילה מאנשים ליברלים, אדם ליברלי הוא אדם שרמות המוסר שלו גבוהות. כשהוא רוצה להיות חופשי, הוא מבין שחופש הוא לראות תמיד עוד אפשרות, כמו עוד אפשרות אינטלקטואלית, דעות שונות, פלורליזם, לקבל את המגוון האנושי, ואת מגוון צורות החיים האנושיות, ומצד שני הוא גם לא פוגעני. הוא מבין שלהיות אדם חופשי, זה להיות אדם לא פוגעני שיש לו אחריות כלפי האחר והחברה.

איך זה מתבטא בעבודה עם מתבגרים ?

הרבה פעמים כחלק מהדיאלוג עם מתבגרים, עולות שאלות אקזיסטנציאליסטיות, שאדם מבוגר כבר מפסיק לשאול; החל משאלת היסוד מי אני? מהי הצלחה באמת? מהי אהבה? איזה חיים אני רוצה לחיות? הם חולמים, שואלים שאלות על החיים ועל העולם שבו אנו חיים, הם לא מקבלים אותם כמובן מאליו. הם רואים שהעולם הזה יקר, מנוכר. הם לא קופצים למים האלו ואומרים, ככה החיים. חלק מהשאלות נוקבות ולא פעם גם ממש קוראות תיגר (וטוב שכך) על הקונבנציות והעולם שהורשנו להם המבוגרים; על אושר ודיכוי, על התא המשפחתי, יחסים, כסף, הצלחה, ערך עצמי ופחד מכישלון, על ההבדל בין דאגה לאהבה, על התמכרויות וההבדל בין דחף ותשוקה. בני נוער לא רוצים שמבוגרים יתנו להם עצות ותשובות חד משמעויות על איך לחיות את החיים הם רוצים את החירות להרהר, להבין ולגלות בעצמם.

הדיאלוג  עם בני נוער מאפשר מרחב שיחה שיש בו תנועה רגשית, תשומת לב לפרטים ותחושה של אנרגיה חיה. הוא מאפשר להם לצפות בתנועה של עצמם, בה ניתן לעקוב אחרי כל מחשבה, כוונה, מילה, או מניע. 

הדיאלוג עם בני נוער מאפשר מרחב שיחה שיש בו תנועה רגשית, תשומת לב לפרטים ותחושה של אנרגיה חיה. הוא מאפשר להם לצפות בתנועה של עצמם, בה ניתן לעקוב אחרי כל מחשבה, כוונה, מילה, או מניע. ההתבוננות הזאת בתנועות החיים, היא הקשבה פנימה. מרחב השיחה מפנה מקום להתבוננות על טריטוריות חיים שלא נחקרו ולבחינה מחדש של הדרך ושל המשמעויות שבאמצעותן בני הנוער חווים את החיים.

יש משהו שצריך ללמוד מהדור הצעיר, בגלל הספקות שלהם הם באמת מחדשים את המציאות שהיא יותר תואמת את הצרכים שלהם. המבוגרים תמיד יגידו: כשאנחנו היינו ילדים לא היו לנו האפשרויות האלו, הם מפונקים וכו’, אבל הדור הזה, במיוחד דור המילניום, הוא מצד אחד מאוד פריבילגי, מצד שני הוא מאוד הוויתי, הוא מחפש נוחות, אז הוא ממציא פתרונות יצירתיים. כשאני חוקר עם בני הנוער את הרצון שלהם, וגם בשיחות עם הורים, אני מזהה שיש משהו בתפיסה של רצון שהשתבש, השיחה על רצון מאוד מכוונת חומר. אני מסתכל עם בני נוער על רצון גבוה, רצון של ייעוד.

 תרגיל בהתעוררות

 כמידי שבוע, נפגשתי עם כיתה של תלמידים בכיתה י’, במסגרת תהליך האימון שלהם. בתחילת  המפגש, ביקשתי מהתלמידים להשלים אינטואיטיבית את  המשפט, החלום שלי הוא…

 אחד אחרי השני, עם המון סבלנות, הקשבתי וכתבתי את כל מה שאמרו על הלוח. בסוף, התיישבתי  על ידם, והתבוננו יחד על הדברים שאמרו. הלוח היה מלא,  בווריאציות שונות של ‘חלומות’ דומים.

 כמעט כל התלמידים, למעט שניים, ביטאו בעקביות ובישירות את חלומם  להצליח בחיים, להתפרנס,  להצליח לעבוד במה שהם אוהבים.

 הסתכלתי על זה עוד דקה, ושאלתי האם הם מבחינים במשהו?

קישור להמשך קריאה – החומר ממנו עשויים החלומות של דור ה-z >>

אתה יכול לשתף, מנקודת מבטך, מאפיינים בולטים שאתה מזהה אצל בני נוער היום?

אני חושב שאנחנו כחברה, נצטרך לתת את הדעת ולשאול את עצמנו איך נתנו את החומר הממכר הזה שנקרא סמארטפונים בשלב כל כך מוקדם לאנשים צעירים. אני חושב שהם לא מספיק שקולים ויציבים כדי להתמודד עם הסכנות שיש בו, וכחברה אנחנו נצטרך להבין לעומק את ההשלכות של המציאות הזאת, ואת האחריות שיש לנו בתוכה.

זה דור שקשה לו מאוד ליצור תקשורת ישירה, כזאת שיש בה קשר עין, שפת גוף, שהגרון נחנק קצת מהתרגשות, שיש בה מבוכה, שאלה, קשה להם מאוד עם סוג כזה של תקשורת והם צריכים עזרה בתקשורת בלתי אמצעית.

 

 

 

כדי לפתח כאן דור חדש של מנהיגים, אנחנו צריכים לתת להם כלים להכיר את עצמם, להבין תהליכיות, הוויתיות, עד שהם לא ילמדו לאהוב את עצמם הם לא יוכלו לאהוב אחרים, את הסביבה. 

אפשרויות ההצלחה המהירות והגלובליות גורמות להם לבלבול מאוד גדול. האם ללכת ללימודים אקדמיים, כן או לא? אם כן מה זה יתן להם, הרי ברור שזה לא עובד כמו פעם. הם חושבים ופועלים בדרכים לא מסורתיות, מצד אחד יש לדור הזה “כאילו” הרבה חופש, ומצד שני יש תחרות משתקת, ומרחב טעות הרבה יותר אכזרי ממה שלדור שלנו היה. אנחנו גדלנו בקבוצות קטנות, ולא היינו כל כך חשופים, לא ידענו. האי ידיעה של דורות קודמים אפשרה איזושהי תמימות, שהובילה לניסוי וטעייה. הדור הזה לא ינסה אם הוא לא ידע שזה בטוח.

מרוב שאומרים להם “תהיה אתה”, הכלי הראשון שהם צריכים לקבל זה כלים שיעזרו להם להכיר את עצמם. היום בני נוער לא מקבלים שום משאב שעוזר להם בתהליך הבירור הזה. “תהיה אתה, אבל תעשה 5 יחידות מתמטיקה”, “תהיה אתה, אבל תלך לאוניברסיטה כדי שההורים שלך יהיו מרוצים”, “תהיה אתה, ותהיה עצמאי, אבל אין לך כלים בכלל להיות עצמאי כי תמיד קיבלת כל מה שרצית בהרמת יד”.

יש כאן דור, שאנחנו עוזרים לו לפתח ראייה ביקורתית, להכיר את עצמו, להבין תהליכיות. הדור הזה לא מבין תהליכיות, הם רוצים הצלחה מיידית. הם חושבים בצורה השטוחה של סטארט-אפ, הם צריכים להבין דרך, מחוייבות והתמדה. יש רצון של ההורים להתגאות בילדים, בטח היום בעידן הפייסבוק, זה דור שכל הזמן צריך למכור את עצמו, הם כל הזמן מוצגים החוצה לעולם.

כדי לפתח כאן דור חדש של מנהיגים, אנחנו צריכים לתת להם כלים להכיר את עצמם, להבין תהליכיות, הוויתיות, עד שהם לא ילמדו לאהוב את עצמם הם לא יוכלו לאהוב אחרים, את הסביבה. זה דור שבאופן כללי הוא יותר מרוכז בעצמו, הוא רוצה עבור עצמו וזה שלב חשוב להתפתחות שלו. סארטר אמר על אחריות, שברגע שלאדם יש מה להפסיד, הוא יהפוך להיות אחראי, הוא יהיה אחראי לחברה. אדם בנה את עצמו, השיג מה שהשיג ועכשיו יש לו אחריות חברתית, שהחברה תאפשר לו לקיים את זה. אנחנו צריכים לתת לדור הזה את האפשרות להצליח.  

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

14 + 5 =

שינוי גודל גופנים
ניגודיות