גיליון 06
יולי 2018

השפעה

מגזין המכון הדמוקרטי

ילדים צריכים גבולות

דיאלוג בין שני אנשי חינוך המתייחסים למשמעויות הרבות של המשפט, ולפרקטיקות החינוכיות הנגזרות ממנו, שחלקן אף סותרות ומנוגדות.

המאמר התפרסם בספר איכה, מאת אריק מנדלבאום

| טל פלבסקי ושי קונפורטי

המאמרון שלפניכם הוא תוצר של דיאלוג מפרה בין שני אנשי חינוך שהגיעו מרקעי הוראה שונים ונפגשו סביב הדרכה של האחד – שי, את השנייה – טל, בבית-ספר המקיים למידה סביב פרוייקטים. שי לימד במסגרות דמוקרטיות ופרוגרסיביות שנוסדו על מנת להוות אלטרנטיבה למערכת החינוך ה”רגילה” וטל לימדה בבתי ספר שונים, שמבקשים לעשות תהליכי שינוי מבפנים, מתוך מערכת החינוך הממלכתית.

במאמר, ננסה דרך דיאלוג בינינו לפרק את המשפט הנפוץ כל כך, “ילדים צריכים גבולות” ולבחון אותו לעומק, תוך התייחסות לנקודות מבט שונות מתוך ניסיוננו במסגרות בהן צמחנו כאנשי חינוך. נדמה היה לשנינו כי המשפט הזה טומן בחובו משמעויות רבות סותרות ומנוגדות, ולצידן פרקטיקות חינוכיות סותרות ומנוגדות. לעיתים משתמשים במשפט על מנת להצדיק דיכוי ילדים ודרישה לצייתנות ופאסיביות, ולעיתים הוא משמש כניסה לדיאלוג פורה ומכבד, המעודד אקטיביות וחופש בחירה.

טל: מאמרון זה נכתב בצניעות – בתוך עמי אני חיה, אני מורה מן המניין בחטיבת הביניים, ויש בי הרבה אמפתיה למי שחוזרים על משפט זה כמנטרה ביחס לכותרות פרובלמטיות שמתפרסמות בעיתונים כאלו ואחרים, שמציפות את בעיות המשמעת הקיימות בבתי ספר בישראל. דווקא מתוך כך, טענתי היא שמורים צריכים – חייבים לעצמם – שיח על גבולות, על המשפט “ילדים צריכים גבולות”, ועדיף עם איזה “רדיקל חופשי” שלא חווה את השחיקה ומכבש הלחצים היומיומיים של המערכת ומחזיק בחוויה אלטרנטיבית המאתגרת אותה באמת כמו שי.

שי: מאמרון זה הכתוב כדו שיח, יצא לעולם בטרם הבשיל, מתוך הזדמנות שנקרתה בפנינו לפרסם אותו בספר של אריק מנדלבאום היקר. ואולי טוב שכך, שכן הוא משקף דיאלוג מתמשך, שאנו כאנשי חינוך מצויים בו תמידית ואין לו נקודת סוף.

טל: ההזדמנות לפרסמו בספרו של אריק הינה גם ההזדמנות להתכתב עם שאלת היסוד שמציב אריק “לשם מה” על נגזרותיה, כאשר אנו מתמקדים בשאלות “לשם מה” ו”בשם מה” נקבעים גבולות בעבודה היומיומית של מורה בבית ספר. לתחושתי מחנך חייב לעצמו התכתבות עם השאלות הללו גם כאשר הוא נמצא באזור נוחות (כפי שאני הרגשתי בתחילת הדיאלוג שלי עם שי) כאשר הוא כבר יודע להציב גבולות באופן אפקטיבי. היכן שמופעל כוח, יש לחשוב שוב ושוב מחדש לשם מה, כיצד, היכן הכוח עוצר וסוגר, היכן מאפשר, כיצד אפשר לחלוק בו וכו’, כמפורט להלן.

המשפט “ילדים צריכים גבולות” מעלה צורך להתייחס לתפיסות שונות של הילד ולתקופת הילדות. הוא מעורר שאלות כגון: האם ילדות היא הכנה לבגרות או חווית חיים מלאה שאיננה בגדר הכנה? האם ילדים יודעים מה טוב עבורם? האם ניתן לאפשר להם לבחור? 

ילדים

המשפט “ילדים צריכים גבולות” מעלה צורך להתייחס לתפיסות שונות של הילד ולתקופת הילדות. הוא מעורר שאלות כגון: האם ילדות היא הכנה לבגרות או חווית חיים מלאה שאיננה בגדר הכנה? האם ילדים יודעים מה טוב עבורם? האם ניתן לאפשר להם לבחור? האם יבחרו ב”טוב”, בלמידה והתפתחות או שיבחרו להתעצל? כמו גם שאלות הקשורות למפגש בין הילד למבוגר, למשל היכן הילד שבמבוגר נפגש עם הילד?

טל: במעבר מחטיבה ותיכון להוראה בבית ספר יסודי ברוח החינוך הפרוגרסיבי התעוררה בי פליאה אמיתית לתקופת הילדות. התבוננתי כיצד הילדים רצים בהתלהבות – לא משנה כמה אנחנו כמבוגרים נתלהב – אין בנו את ההתלהבות הזו. הבטחתי לעצמי, שכאשר אחזור לעבוד עם גילאי חטיבה ותיכון, אזכיר לעצמי שהם ילדים; שלפני רגע היו להם דמיון וסקרנות ואם אנשוף מספיק חזק יהיה אפשר להדליק את הגחלים לפני שיכבו. שהם לא יתביישו לשיר, לשחק, לרקוד, ולכן עלי לשחק איתם עד שיתעייפו מלהעמיד פנים שהם גדולים מידי בשביל זה. שכשהערתי להם הם פרצו בבכי ועל כן גם עכשיו מבעד למה שנראה כהתחצפות הם בעצם נעלבו. שהילדות והנערות הם מעין עולמות מקבילים בהם חושבים אחרת מאדם מבוגר ושגם אם אזכר בחוויות שלי בגיל הזה יש דברים שלעולם לא אבין.

שי – אכן ההתלהבות, או כפי שהמחנך ג’ידו קרישנמורטי מציין – תחושת חיות וחיוניות (Vitality) היא קריטריון חשוב לבחינת הילדות בכלל ומסגרת חינוכית. האם, אם כן, נצפה מתקופת בית ספר לשמר את אותה חיות וחיוניות, התלהבות ומשחקיות ילדית שהיא כל כך מאפיינת ילדים, או לחילופין נכין אותם לחיי המבוגרים הקשיחים, הרציניים, בהם לא תמיד עושים מה שרוצים? לתפיסתי, אין סיבה שלמידה וחוויה בית ספרית לא תתרחשנה בתוך תנאים של חרות, דיאלוג ושוויון (שאגב אינם סותרים גבולות).

ובכל זאת, המבוגר והילד לא שווים. היכן בא לידי ביטוי ניסיון החיים שאין תחליף לו שיש למבוגר? ידע, תובנות שצבר? היכן האחריות שיש למבוגר על הילד כמי שרואה תמונה רחבה יותר ומסתכל קדימה אל עתידו?

טל: ובכל זאת, המבוגר והילד לא שווים. היכן בא לידי ביטוי ניסיון החיים שאין תחליף לו שיש למבוגר? ידע, תובנות שצבר? היכן האחריות שיש למבוגר על הילד כמי שרואה תמונה רחבה יותר ומסתכל קדימה אל עתידו?

שי: אכן שאלה, שיש לגביה מגוון גישות. לדעתי, השאלה המרכזית הינה מהם התנאים ליצירתה של סביבה המבקשת לשמר את הילדות, המשחק ההתלהבות והגחלת? עניין נוסף שיש להתייחס אליו הוא כוחה של התרבות. התרבות נוכחת בחיי הילדים לא פחות מבחיי המבוגרים. הם מתבוננים ומקבלים מסרים בדבר מהם הדברים המרכיבים של התרבות שסביבם. כך למשל, מבינים שישנם אותיות מספרים, מחשבים, שפות, זמנים, חוקים ועוד ועוד. לטעמי התרבות נמצאת שם, לא צריך הרבה תיווך, הילדים חווים אותה גם בלי שנדאג להזכיר להם שחשוב וחשוב…

ילדים מתלהבים לרוץ ולשחק, יש להם דמיון וסקרנות – האין זה הצורך הממשי עבור ילדים? להיות מחוברים לאש הסקרנות, הדמיון וההתלהבות…האם ניתן בתנאים של כיתה ובית ספר לשמר את הגחלים האלה שלא יכבו?

צריכים

אריק אינשטיין שר צריך וצריך ומרוב שהצטרכתי כבר שכחתי מה אני רוצה. מה בין צריכים, לרוצים לחייבים? מה בין צרכים לצריכים?

שי: כתבנו לעיל שילדים מתלהבים לרוץ ולשחק, יש להם דמיון וסקרנות- האין זה הצורך הממשי עבור ילדים? להיות מחוברים לאש הסקרנות, הדמיון וההתלהבות? מדוע אם כך אנו אומרים שהם צריכים לשבת שישה ימים בשבוע 6 שעות ביום בדרישה לצייתנות והקשבה (ברובה פאסיבית)? האם ניתן בתנאים של כיתה ובית ספר לשמר את הגחלים האלה שלא יכבו? מדוע זה לא קורה? איך קורה שילדים שונאים “למידה” ואת בית ספר? ואוהבים לחיות. עולה שאלה למי יש צורך בגבולות לילדים או למבוגרים?  דני לסרי, איתו עבדתי מספר שנים, אומר ש”חינוך זה למבוגרים, ילדים זקוקים לאהבה”.

טל: כמובן שילדים (אנשים) צריכים אהבה. אבל בעיני לילדים יש צורך במה שניתן לקרוא לו גבולות או חינוך, משום שלפני סקרנות ודמיון יש לילדים צורך להרגיש בטוחים. בניגוד לבית, בבית הספר הילדים נמצאים בתוך קבוצה, חברת ילדים שיכולה להיות מופלאה אך יכולה להיות הרסנית. לפעמים כשהם מסתכלים לי בעיניים אני מרגישה את התחינה שלהם- תדאגי שאני לא יפגע, שיהיה לי מקום. אפשר לומר שילדים צריכים לכבד את הנפש והמקום אחד של השני. שמבוגר צריך להיות אחראי על יצירת מרחב כזה. מרחב בטוח ורגוע הוא צורך גם של המבוגר וגם של הילדים, המאפשר פחות רעשי רקע ויותר התבוננות.    

שי: האם יש לנו זכות להגיד שמשהו הוא בגדר צריך, וזכות לחייב מישהו במשהו? באילו תנאים כן ובאילו תנאים לא? אני מסכים לתפקידך ביצירת גבולות מכבדים אבל גם מזכיר שיש תבונה רבה לילדים להסתדר בינם לבין עצמם. התנאים המלאכותיים של הצפיפות בכיתה, הדרישה לצייתנות, פאסיביות והלחץ הלימודי מייצרים משהו מורכב הרבה יותר מזה שאנחנו מכירים למשל בסביבת גן הילדים בחצר.

טל: אתה מעלה שאלות חשובות בעייני על מנת לחבר את עצמנו שוב ושוב לשאלה לשם מה באתי לחינוך ולשם מה לא באתי. במהלך המחקר בדוקטורט שלי יצא לי לצפות במורה שהיה ניכר כי ההוראה נותנת לו מענה לצורך בהפעלת כוח. היה לי ממש קשה לשבת בשיעור שלו גם משום שראיתי עד כמה התלמידים לא מתנגדים לצורך שלו בתוך מערכת שיומיום מפעילה עליהם כוח. אני מבקשת לטעון ש”החזקה” וגבולות הם אולי חלק מהעבודה שלנו, אך היא עבודה שאני לא רוצה בה, ואולי המחויבות של המחנך היא לסלוד ממנה, לסלוד משימוש בכוח וכך למצוא את הדרך לקיים את הגבולות- מתוך מה שהילדים באמת צריכים.

תחזוקת הגבולות בכיתה היא ללא ספק חשובה ליצירת אוירה מכבדת לכולם שמסייעת גם ללמידה. נשאלת השאלה באילו מחירים ובאילו אופנים? האם ניתן לערב את הילדים בתהליך?

גבולות

מי קובע אותם? עד כמה ניתן לשרטט את הגבולות בדיאלוג? האם הגבולות אכן שומרים עלינו? אם כן מתי הם שומרים ומצמיחים ומתי הם מדכאים? מה ההבדל בין לשים גבול באדיבות לבין לדרוש ציות והאם ניתן גם לאפשר בחירה בתוך גבולות?

גבול פנימי וחיצוני וסוגיות מוסר.

שי: אני זוכר שדני לסרי המשיל פעם ילד למלך בממלכה שלו עצמו, אם הממלכה גדולה מידי אז הוא מאבד שליטה ולא באמת בתחושת מסוגלות. לכך קראנו שכרון כוח, כלומר תחושה של הילד שהוא יכול לעשות הכל, להגיד הכל, להתנהג בגסות וכו’, אז הוא הולך לאיבוד בממלכה שלו עצמו. כשהגבולות/הממלכה ברורים ומוגדרים, יש עדיין חופש גדול מאד לבחור בתוכם ובכך לשחרר את הילד מממלכה גדולה מדי. מלהחליט למשל שמותר לו להתנהג איך שהוא רוצה לאחרים, לרכוש, למשחקים, למבוגרים. הוא כמובן יכול לבחור לבחון את הגבולות, זוהי זכותו, אולם אז תפקידנו להזכיר לו שישנם חוקי התנהגות, קוד שימוש ברכוש וכו’.  

טל: באמת אחת הסיבות לכך שאנו מרגישים צורך להציב גבולות חיצוניים הינה שהגבולות הפנימיים של הילדים עוד לא מבוססים. הילדות וגיל ההתבגרות הן תקופות מבלבלות. באחד מבתי הספר בהם לימדתי בזמן תורנות שלאחר ארוחת הצהריים נשפך מגש אוכל על הרצפה. מספר תלמידות “מקובלות” הציעו לתלמידה עם קשיים חברתיים לשחק איתן במשחק בו היא הופכת לסמרטוט אנושי. היא מצידה רצתה לשחק איתן ותחילה שיתפה פעולה, אך עד מהרה הוצפה תחושות קשות של השפלה וגועל ונמלטה בוכה מהכיתה. בשיחות על המקרה עם התלמידות המעורבות לקח להן זמן להבין מה היה לא בסדר. אירוע זה התרחש בתקופה בה השיעורים היו “מוחזקים” והילדים התנהגו “למופת” במהלך שיעור. המקרה העלה בנו שאלות קשות כיצד לעורר שיח על גבול פנימי שקיים גם כאשר המחנך אינו נמצא שם. כיום אני משתמשת בסיפור הזה כדי להחזיק ביחד עם התלמידים את השאלה- איך יודעים מהו הדבר הנכון לעשות?

שי: בבתי ספר דמוקרטיים השיח הזה חי ובועט. בתזה שלי חקרתי אקלים חברתי. לא פעם שמעתי את האמירה האותנטית מצד ילדים שבבתי ספר דמוקרטיים יש הרבה יותר קונפליקטים ואלימות מבבתי ספר רגילים. אחת התובנות שלי היתה שהם צודקים. בבתי ספר “רגילים” בהם לילדים יש הרבה פחות אינטראקציה אחד עם השני (מעט בשעור ומעט בהפסקות לעומת מרחבי בחירה רבים בחינוך הדמוקרטי), הבעיות החברתיות הרבה פעמים רדומות ולא מטופלות. אבל לתחושתי בבתי ספר דמוקרטיים ישנם מנגנונים ותרבות שמעוררים שיח על גבולות פנימיים כמו גם חיצוניים, ערכים שאנו רוצים שיתקיימו בבית הספר ובתוך קבוצה, שעור וכו’. בבתי ספר אלה החוקים נקבעים במשותף וישנם הרבה מאד פרקטיקות שגרות וסדירויות לניהול קונפליקטים.

טל: אני מאוד מסכימה, מתוך ההתנסות שלי בשילוב מנגנונים מתוך החינוך הדמוקרטי כגון גישור בבתי ספר “רגילים” שמצד אחד עוררו שיח משמעותי ומצד שני היתה לי תחושה שקשה להבין במה מדובר כאשר ההתנסות היא מקומית ואיננה חלק מתרבות שלמה בית הספר.

בעייני השיח על גבולות בין עולם החינוך הדמוקרטי ל”רגיל” מאתגר את שני העולמות. למשל מתי שחרור גבול כגון “חובת כניסה לשיעור” הינו בגדר לוותר על הילד? מהו תפקיד המבוגר בקידום הילד גם כאשר הוא אינו בוחר או רוצה בכך.

זיהיתי אתגור כזה בקרב מורים חדשים שהשתתפו בדוקטורט שלי שבאו מעולמות שונים מהמערכת הרגילה – החינוך הדמוקרטי, בלתי פורמאלי וכו’. נדמה לי שבתחילת דרכם מורים חשים כי עליהם לבחור- או שהם שוטרים ה”מחזיקים” כיתה כפי שמצופה מהם במערכת הרגילה או שהם מסרבים לקחת על עצמם את תפקיד הממשטר ושואפים לבסס קשר אחר עם התלמידים. הבעיה הינה שהבחירה באפשרות השנייה מביאה הרבה פעמים לזלזול במורה מצד תלמידים שהוטבעה בהם ציפייה להפעלת כוח וחלוקת תפקידים מסורתית. נדמה לי שמורים שמוצאים את מקומם בתוך המערכת מוצאים את האיזונים הנכונים עבורם. מצד אחד לומדים לשחק את המשחק ומצד שני מוצאים את נקודות השבירה שלו, כפי שמדגים פרנק מק’קורט בספרו המורה (מק’קורט, 2007). ישנם מורים שלומדים להציב גבול תקיף אך קשוב כפי שחיים עמית מגדיר זאת (ר’ עמית, 2004). נדמה לי שאחת הדרכים ליצור את האיזונים הללו היא בחינה מתמדת של השאלות שמאמר זה מעורר.

שי – תחזוקת הגבולות בכיתה היא ללא ספק חשובה ליצירת אוירה מכבדת לכולם שמסייעת גם ללמידה. נשאלת השאלה באילו מחירים ובאילו אופנים? האם ניתן לערב את הילדים בתהליך, ביצירת חוזה כיתתי שיש בו תנאים אמיתיים לדיאלוג ולא רק בחזקת מניפולציה שבה הילדים יגידו שכיתה צריכה להתנהל כפי שהמורה רוצה. מה הפחד העמוק שלנו שם? האם ההוראה הפרונטלית המסורתית מעודדת כיתה פאסיבית? האם התנאים בבית ספר מאפשרים זאת- 45 דקות שעור, מורים שמתחלפים, כיתה קבועה, מקומות קבועים, חוקים נוקשים. כמה תלמידים רואה ביום כל מורה? כמה מבוגרים פוגש ילד בכל יום?

השיח על גבולות צריך ויכול לעורר דיון בעקרונות העומדים בבסיס התנהלות בחברה בכלל ובבית ספר/כיתה בפרט, השיח עליהם (ולא השתקתם) הוא הוא אשר יוצר את החברה והקהילה ועל כן תם ולא נשלם- במאמרון זה ובכלל.

מחנכים צריכים שיח על גבולות

כפי שאתגר קרת אומר, יתכן שאת המאמרון הזה “הכי כדאי להפסיק לקרוא כאן” (קרת, 1998), הרי לכל מחנך/ת תשובה אחרת על השאלות והתהיות שהוצגו לעיל. אולם, אולי דווקא בשל העולמות השונים מהם אנו מגיעים, הרגשנו צורך לסיים עם מספר הסכמות שהגענו אליהן בדיאלוג בינינו.

נראה כי הצורך שלנו בשיח על גבולות הנביט גם צורך לנסח לעצמנו מספר עקרונות שיכולים לסייע לנו ואולי גם למחנכים אחרים בעבודתנו החינוכית או לפחות להוות אמירה להתדיין עליה:

מחנכים צריכים גבולות- עקרון המודעות העצמית. מחנכים צריכים לחשוב על מהם הגבולות שלהם ולנסח אותם לעצמם לפני שהם מנסחים אותם לילדים. ידיעת הגבול שלי כמחנך הוא הכרח – מהם המקומות בהם אני הולך להיות עקבי, מהם הדברים שאני לא מוכן להתפשר עליהם. למשל, לא תתכן פגיעה של ילד בילד אחר בלי שאתייחס לכך, אזמין את הצדדים לשוחח על כך, גישור, צדק מאחה או כל פרקטיקה אחרת שתאפשר לנפגע לבטא את שהרגיש ולפוגע להקשיב לכך.

בנוסף, למרות היותנו מחנכים/מורים/מבוגרים, גם אנו מתבלבלים לעיתים בעבודתינו עם ילדים, עושים שיימינג בכיתה, פוגעים מתוך תסכול, מעליבים, לא קשובים, טועים. בחינוך הדמוקרטי מותר גם לילד להתלונן על מבוגר ולהזמין אותו לגישור, שיחה. החוק, הגבול הוא מעל שניהם. גם אם לא פונים לפרקטיקות מהחינוך הדמוקרטי, מבוגר יכול לקחת אחריות על טעותו וליצור שיח משמעותי על כך עם הילדים.

על ילדים להכיר מהם גבולות המחנך – עקרון האנושיות. כדאי שילדים ילמדו לראות במחנך שעומד מולם אדם – כמוהם, גם אם הוא בתפקיד המכיל, מנהל הכיתה וכו’. עליהם לשמוע ולהבין ממנו מהו ה”יהרג ובל יעבור” שלו. מודלינג של המחנך הוא חשוב, הפגנה ושיתוף של תחושותיו כשהוא רואה מעשה לא מכבד. דיבור על תסכול לנוכח גילויים של חוסר צדק עדיפים מהטפות מוסר.

ילדים צריכים להכיר מהם הגבולות – עקרון השקיפות. ילדים שיודעים מראש מה מותר ומה אסור ומה התוצאות של חריגה מהגבולות, יכולים לבחור כיצד לנהוג ולדעת מה יהיו התוצאות של המעשים שלהם ובכך לקחת אחריות על מעשיהם.

ילדים צריכים להרגיש ולהבין שאלו הם גבולות – עקרון המרחב הבטוח. כלומר לא אזור עמום ומטושטש שפעם ניתן לחצות אותו ופעם לא, פעם מתייחסים למה שקרה ופעם לא. אזי אלו הם לא גבולות אלא סביבה לא בטוחה המעודדת בחינה מתמדת, עברות ובלבול מחד, ופגיעות מאידך.

ילדים צריכים להיות שותפים ליצירת הגבולות – עקרון הדיאלוג. ילדים אשר היו בדיאלוג כיתתי/אישי על טווח הגבולות ונתנה להם האפשרות להיות חלק מעיצוב הגבולות (חוקי הכיתה, מגרש הכדורגל וכו’) יקבלו אותם באופן אחר מאשר גבולות שהוכתבו שרירותית. עקרון זה מתכתב עם רעיונות נרחבים יותר, כשבירת הפדגוגיה של המדוכאים ויצירת שיח משחרר (פריירה, 1981), אשר קצר המקום מלדון בהם כאן.

ילדים צריכים הזדמנות להשתתף בשמירה על הגבולות –  ובכך לקיים הדדיות/שוויוניות, לקיחת אחריות. פרקטיקות בהן לילדים יש הזדמנות לגשר ולפשר כמו: וועדות גישור, פתרון בעיות, צדק מאחה, “פסק זמן”, “לחיות ביחד”, הן מרגשות ותורמות ליצירת קהילה בריאה בה כולם לוקחים אחריות על שמירת אוירה של כבוד. פרקטיקות מעין אלו ניתנות ליישום (ומיושמות במגוון מסגרות) גם מחוץ לכתלי בתי הספר הדמוקרטיים.

ילדים צריכים הכרה בצורך שלהם לבחון גבולות – עקרון הכבוד ובכך ללמוד על עצמם בסביבה תומכת ולא כוחנית מדי .

ובאותה הנשימה- ילדים צריכים לפרוץ גבולות  – גבולות הגוף, ההושבה על כיסאות, גבולות הישיבה והמגבלה בתנועה, תרגול האסרטיביות/עוצמה דורשת להתנגד אל מול הצייתנות והמישמוע, אל מול הפאסיביות ולעיתים אל מול חוסר הצדק וחוסר השוויוניות. אם נרצה לפתח ולטפח חשיבה ביקורתית/יצירתית/עצמה כדאי לאפשר גם שאלות שעולות מדוע חייבים… למה יש לנו חוק ש….האם אפשר לאכול בשעור? לשכב על הרצפה? לעמוד? לקרוא ספר כשקשה לי? חלק מתהליך החינוך הוא בחינה, מה קורה כשאני… אל מול הרצון שלנו לייצר גבולות ברורים ומכבדים, עלינו להבין שגם פריצה שלהם כגילוי של עוצמה היא תהליך חשוב, ובצד שימת הגבול לילד, עלינו לכבד את בחירתו לבחון את הגבול ולעשות זאת בצורה נקייה ומכבדת ולא משפילה. בחרת לעשות… ולכן כעת אתה נדרש לשאת בתוצאה ההגיונית של המעשה ו… אנו מאמינים בך.

ילדים צריכים גבולות לא שרירותיים אלא מהותיים- למשל, לא מרביצים בבית ספר כי לא מרביצים בעולם.

עקרון אחרון זה חוזר ומזכיר כי השיח על גבולות צריך ויכול לעורר דיון בעקרונות העומדים בבסיס התנהלות בחברה בכלל ובבית ספר/כיתה בפרט, השיח עליהם (ולא השתקתם) הוא הוא אשר יוצר את החברה והקהילה ועל כן תם ולא נשלם- במאמרון זה ובכלל.

מראי מקום:

  • לסרי, ד. (1998) חינוך בביצת ההפתעה. הוצאת אנסופיה.
  • לסרי, ד. (2000). שאלת העוצמה. הוצאת אנסופיה.
  • מק’קורט, פ. (2007). המורה. תל אביב: הוצאת מטר.
  • עמית, ח. (2004). תקיף אך קשוב – אל תוותרו על הסמכות אך הפעילו אותה בתבונה. הד החינוך. יולי-אוגוסט, 34-39.
  • פרירה, פ. (1981). פדגוגיה של מדוכאים. ירושלים: מפרש.
  • קרישנמורטי, ז. (2000). חיים של תבונה. הוצאת אסטרולוג.
  • קרת, א. (1998). נהג האוטובוס שרצה להיות אלוהים. בתוך: הקיטנה של קנלר. הוצאת כתר.

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

2 + 6 =

שינוי גודל גופנים
ניגודיות