גיליון 06
יולי 2018

השפעה

מגזין המכון הדמוקרטי

המסע לחיים משותפים בצפון אירלנד: מה אפשר ללמוד מהמאמץ האירי המורכב לגשר בין קתולים ופרוטסטנטים באמצעות החינוך

| מיכל חסון גליזר

בחודש מרץ השנה הצטרפתי אל משלחת של מט”ח ומנח”י לצפון אירלנד בתכנית “חיים משותפים” בהובלתה של מרים דרמוני שרביט, ראש צוות אזרחות, חינוך אזרחי וחיים משותפים, בכדי ללמוד על המודל האירי לחינוך משותף לפרוטסטנטים וקתולים במדינה.

הסרטון הבא מתאר את המשלחת לאירלנד

הצטרפתי בתור אחראית על פיתוח מודל “חיים משותפים” בתכנית חלוץ חינוכי של המכון הדמוקרטי. התכנית פרצה דרך בשנים האחרונות והחלה עובדות עם מגוון אוכלוסיות ותרבויות, יצאתי למשלחת עם השאלה שמעסיקה אותנו בימים אלו: “כיצד ניתן למנף את התמהיל האנושי והתרבותי המרתק שנוצר במפגשי חלוץ”?

לפני הנסיעה לא ידעתי הרבה על הסכסוך, זכרתי שהיו עימותים אלימים, פצצות, קרבות ובראשי התנגנו שירים של להקת U2 כמו Sunday Bloody Sunday. הופתעתי לגלות שבלפסט היא ייעד סופר תיירותי בקרב מעריצי משחקי הכס (מסתבר שווינטרפל ועוד אתרים צולמו שם), ושהחומות המפרידות בין הקהילות קיימות ומהוות אטרקציה תיירותית ואומנותית. יצאנו לסיור סביב החומות, שבהתחלה נבנו מלבנים ואח”כ כשהבתים גבהו, הוסיפו מעל ללבנים יריעות מתכת, אבל כשגם זה לא מנע את האבנים והחפצים השונים שהושלכו, נוספו שוב רשתות מתכת מעל. כיום החומה היא בגובה של 7 מטרים ואין שום תכנון להיפרד ממנה בזמן הקרוב.

הסכסוך בצפון אירלנד החל בשנות השישים של המאה הקודמת… הסכסוך היה במידה רבה סכסוך על שטח וזהות, אך בדומה לסכסוכים מורכבים אחרים, העוינות בו הועצמה על רקע דתי, חברתי-כלכלי ומאבק על זכויות

הסכסוך בצפון אירלנד החל בשנות השישים של המאה הקודמת, בעקבות התנגשויות בין  הרוב הפרוטסטנטי למיעוט הקתולי. החיכוכים קיבלו מהבריטים את הכינוי “הצרות” (“The Troubles”).  

שני הצדדים הקימו ארגוני מחתרת צבאיים ולחמו זה בזה. הסכסוך היה במידה רבה סכסוך על שטח וזהות, אך בדומה לסכסוכים מורכבים אחרים, העוינות בו הועצמה על רקע דתי, חברתי-כלכלי ומאבק על זכויות. לאחר כשלושים שנות מאבק, אלפי קורבנות בנפש ועשרות אלפי פצועים, הגיעו הצדדים  שנת 1998 להסכמים הנקראים “הסכמי יום השישי הטוב”. למרות ההסכם, הקהילות ממשיכות לחיות בנפרד, בתי הספר נפרדים, עדיין יש עוינות, פחד וחשדנות משני הצדדים.

החתימה על הסכם “יום השישי הטוב” הייתה רק תחילתו של תהליך שינוי שעדיין רחוק מסיום. לאחר שנים רבות של סכסוך אלים, של שנאה, חוסר אמון, עוינות, כליאה, טרור, שכול, אמונות ונרטיבים אשר מצדיקים בכל צד את המאבק, השינוי הפסיכולוגי הוא איטי ומורכב יותר. כפי שבילי האצ’ינסון, ממנהיגי הפרוטסטנטים טען: “אנחנו יודעים איך לסיים מלחמה, אנחנו לא כל כך יודעים איך לבנות שלום”. הוא הוסיף ואמר כי גם כיום 90% מהתושבים חיים בקהילות נפרדות, דבר המקשה על תהליך הפיוס.

מערכת החינוך בצפון אירלנד מאוד סגרטיבית, מופרדת. 93% מהתלמידים, לומדים בבתי ספר קתולים או פרוטסטנטים ורק 7% לומדים בבתי ספר אינטגרטיביים, סה”כ קיימים 1004 בתי ספר במדינה מגיל יסודי ועד תיכון.

בסרטון הבא שנעשה במסגרת חינוך משותף, בין תלמידות מבתי ספר שונים – ניתן להבין על החשדנות וההבדלים הזהותיים בין הצדדים.

במהלך השנים נעשו ניסיונות לגשר ולקרב בין בתי הספר, דרך 4 אמצעים עיקריים:

  1. ספרים  ותכניות לימוד משותפות.
  2. מפגשים בין ילדים בתכנית. לפי מודל השערת המגע-. קישור למודל >>
  3. העדפה מתקנת – תקצוב זהה לבתי ספר קתוליים כמו לפרוטסטניים.
  4. הקמת בתי ספר משולבים – אינטגרציה.

הפילנתרופיה האטלנטית (שתרמה את מירב הכספים) ומרצים מאוניברסיטת קווינס בבלפסט, חשבו מחדש  והחלו לפתח מודל שאינו עוסק ישירות בחינוך לשלום אלא בעקיפין.

כבסיס לפיתוח התקיים דיון סביב השאלה: איזו חברה אנחנו רוצים פה בצפון אירלנד? האם אנחנו מוכנים להשלים עם כך שאנחנו חברה מפולגת (divided society)? או שנפעל על מנת לחיות ביחד ( shared society)?

לאורך הזמן ראו כי לא הייתה השפעה, ולא היה הבדל או שינוי מהותי בעקבות היוזמות השונות. היישום והתחזוק היו חלשים, העיסוק בפיוס היה חשוב אך לא חשוב מספיק. עיקר הפעילויות היו מחוץ לתכנית הלימודים ולמערכת השעות הרגילה, והיוו תוספת – כמו “חוג”. היוזמות הגיעו מחוץ לבתי הספר, והמדיניות הייתה top down, לא הייתה התגייסות מהשטח ולכן לא ניכרה השפעה ארוכת טווח.

הפילנתרופיה האטלנטית (שתרמה את מירב הכספים) ומרצים מאוניברסיטת קווינס בבלפסט, חשבו מחדש והחלו לפתח מודל שאינו עוסק ישירות בחינוך לשלום אלא בעקיפין.

כבסיס לפיתוח התקיים דיון סביב השאלה: איזו חברה אנחנו רוצים פה בצפון אירלנד? האם אנחנו מוכנים להשלים עם כך שאנחנו חברה מפולגת (divided society)? או שנפעל על מנת לחיות ביחד (shared society)?

הוסכם שיש קיטוב ונפרדות ושעל מנת לקדם חיים משותפים, הצדדים צריכים ללמוד לחיות ביחד כדי למנוע קונפליקטים בעתיד. בנוסף נעשתה הפקת לקחים מן הפרויקטים והיוזמות שנעשו בעבר. ההבנה הייתה כי רובם היו בקנה מידה קטן וכי תלמידים צריכים זמן ותחומי עניין משותפים כדי לבנות מערכת יחסים. המודל נבנה כך שפרקטיקת השיתוף בין בתי הספר והמורים, תהפוך להיות הנורמה ולא היוצא מן הכלל וזאת על ידי הפיכת השיתוף למדיניות ולפרקטיקה של משרד החינוך במדינה.

המציאות הראתה כי בתי הספר האינטגרטיביים לא הולכים להתרחב בקצב בו קיוו, וזה היה מטופש להתעלם ולא לעבוד עם 93% בתי הספר הקיימים. ברחבי אירלנד היו לא מעט כפרים בהם אוכלוסיית הכפר אינה גדולה מספיק, כך שבאותו רחוב היו שני בתי ספר יסודיים אחד קתולי והשני פרוטסטנטי אך שניהם לא בתפוסה מלאה. התושבים חששו שמא יכריחו אותם להתאחד לבית ספר אחד. מהלך כזה עלול לפרק את הקהילה או לייצר מצב בו ההורים יבחרו לא לשלוח את ילדיהם לבית הספר האינטגרטיבי וישלחו את הילדים לבית ספר מחוץ לכפר.

 

 

 

מודל “חינוך משותף” נבנה באופן שבו כל קהילה יכולה לשמור על האתוס ועל הזהות העצמית שלה, אך עליה לייצר שותפות עם בית ספר אחר, ללמוד ולעבוד ביחד וכך לפתח מערכות יחסים משמעותיות

מודל “חינוך משותף” נבנה באופן שבו כל קהילה יכולה לשמור על האתוס ועל הזהות העצמית שלה, אך עליה לייצר שותפות עם בית ספר אחר, ללמוד ולעבוד ביחד וכך לפתח מערכות יחסים משמעותיות. בפועל, חינוך משותף יכול להיות הקמה של מרחב לימודים משותף כמו מעבדה או מקהלה, ויכול גם להיות שיתוף פעולה סביב מומחיות של מורים מבית הספר השני.

קישור למודל חינוך משותף >>

נקבעו חמישה עקרונות למודל:

  1. העצמת מורים
  2. תוכניות מותאמות אישית-  אין חליפה אחת locally tailored solutions
  3. פעילויות שהן בליבה הבית ספרית
  4. מספר רמות  לשיתופי פעולה ( כך שאם תחום אחד לא יעבוד זה לא יפגע בקיימות התכנית)
  5. תועלת/ יתרון כלכלי, חינוכי וחברתי

היו לא מעט חששות לפני המהלך הזה והיו אף שכינו זאת כמהלך מסוכן, אך המנהלים היו נלהבים. להפתעת כולם, רוב הבעיות והאתגרים היו דווקא בפרקטיקה ובסדירויות, למשל אם תלמידים משלושה בתי ספר לומדים בשיעור משותף וצריכים לנסוע מבית ספר לבית ספר, איך פותרים את עניין ההסעות והתקציב? או איך בונים מערכת שעות משותפת כאשר לבתי הספר לוח חופשות שונה? אחת הסיבות שהמודל מצליח היתה הפקת הלקחים של רשות החינוך – E.A- education authoritiy, בעבר הרשות פעלה בשיטת top down ואמרה לבתי הספר מה צריך להיות. במודל החדש התפיסה היא bottem up, מתוך הנחה שהמורים והמנהלים הם אנשי המקצוע ויודעים הכי טוב מה ואיך צריך להיות ולא מישהו חיצוני.

הגישה החדשה עבדה בשיטה של שלבים

המטרה של מודל “חיים משותפים” היתה לשנות לחלוטין את מערכת החינוך והאופן בו היא פעלה. וכדי שהוא לא יהפוך לעוד פרויקט חולף  שייסתיים ברגע שהמימון התקציבי ייגמר, היה צורך בחקיקה ממשלתית שתתן תיקוף לפעילות ותחייב את כל הצדדים.

המטרה של מודל “חיים משותפים” היתה לשנות לחלוטין את מערכת החינוך והאופן בו היא פעלה, וכדי שהוא לא יהפוך לעוד פרויקט חולף שייסתיים ברגע שהמימון התקציבי ייגמר, היה צורך בחקיקה ממשלתית שתתן תיקוף לפעילות ותחייב את כל הצדדים.

פרופסור טוני גלאגר ,Prof. Tony Gallagher, ממפתחי המודל מספר שמתחילת הדרך נעשו פעולות במספר ערוצים שונים:

  • יישום של המודל בבתי ספר בקהילות שכבר היתה להם היסטוריה של שיתוף פעולה, ובניית קמפיין הסברה שמציג את מה שנעשה בשטח.
  • הקמת גוף שלטוני עצמאי שמטרתו הייתה להפגיש נציגים מכל תחומי החינוך הרלוונטיים. הגוף פעל על מנת להבטיח שכולם יהיו שותפים ושתהיה להם הזדמנות להשפיע ולעצב את הדרך בה תתפתח התכנית.
  • יצירת קשרים עם כל המפלגות הפוליטיות, ועם אנשי המפתח בוועדות החינוך. “רצינו לוודא שאנחנו נותנים מענה לבעיות שאנשים היו מודאגים לגביהם ובמקביל לזהות אנשים שעשויים להיות תומכים פוטנציאליים. מימד המדיניות הציבורית היה חלק חשוב מאוד בפרויקט. זה לא שפשוט קוראים מאמר אקדמי, ובעקבות זאת משנים. חייבים להתעסק עם המערכת על בסיס יומי ויומיומי, וזה מה שעשינו”.

 

 

 

 

האופן שבו ניסחו את העקרונות של המודל לחינוך משותף, מצביע על כך שהמטרה היא איכות החינוך לילדים, ולא התוכן; לא מדובר על שני צדדים, או על סכסוך. יש דיבור על ערכים ועל שאיפות

היו שלוש נקודות קריטיות בתהליך: החינוך המשותף נכלל בתכנית הממשלה (2012), מדיניות שיתוף פעולה של מחלקת החינוך (2015), ולבסוף, חוק החינוך המשותף החדש (2016).

האופן שבו ניסחו את העקרונות של המודל לחינוך משותף, מצביע על כך שהמטרה היא איכות החינוך לילדים, ולא התוכן: לא מדובר על שני צדדים, או על סכסוך. יש דיבור על ערכים ועל שאיפות. החזון מאפשר לכל אדם למצוא את עצמו בתוכו מבלי להיות שייך לסקטור מסויים ומתוך העצמה ולא מתוך התנשאות.

על המטרות ועל דרכי העבודה המשותפות ניתן לקרוא בקישור הזה  >>

אחד הדברים שהותירו בי רושם במסע הזה, היה האופן בו האירים מתמודדים עם העבר ועם העתיד. הם לא מנסים ליפות את הדברים ולהגיד שהכל מושלם אז או עכשיו. דוגמא לכך אפשר לראות במוזיאון הטיטאניק הענק בבלפסט, שמספר בגאווה את הסיפור של האוניה שנבנתה בנמל העיר ויצאה להפלגה ממנה לא חזרה. האירים מביטים ביושרה ובפשטות במציאות המורכבת, לא ממהרים לפרק את החומות, מבטאים את כאבם ומחאתם בגרפיטי על קירות, ולומדים לחיות, ללמוד במשותף דרך האינטרס של חינוך איכותי וטוב לילדים. הם שומרים בקנאות על הזהויות שלהם ומדייקים איך לשמר ייחודיות ועדיין להשפיע על תהליך מאחה, מעצים, מגשר ומפשר.

לכתבה בנושא רב תרבותיות ומגוון בקישור הזה >>

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

3 + 7 =

שינוי גודל גופנים
ניגודיות