אדוות צבעוניות: חיים משותפים בערים מעורבות- הצעת מדיניות וכיווני פעולה

האם אפשר לטפל בצורה עמוקה ומתוכננת באתגר של חיים משותפים ראויים בערים מעורבות ואיך מתרגמים את הרעיון של ״חיים משותפים״ לחיי היום יום.   

מאת רון דביר

האתגר

האם אפשר לטפל בצורה עמוקה ומתוכננת באתגר של חיים משותפים ראויים בערים מעורבות? כלומר – לא בשיטה הרגילה של ״כיבוי שריפות״ כשניצוץ מתקלח לאלימות בערים כאלה (זוכרים את המקרה של עכו, ביום כיפור 2013?) אלא בתהליך רציני, משתף, מבוסס נתונים?

מהרגע הראשון היה ברור שלחינוך יש תפקיד מכריע בשינוי – ולכן חלק חשוב מהמדיניות מבוסס על פעולות חינוכיות

לפני מספר שנים החליט שלמה בוחבוט, אז יו״ר המרכז לשלטון מקומי, להרים את הכפפה הזו. הוא הקים שולחן עגול של עשרות מומחים ובעלי עניין בנושא. חלקם היו אנשי אקדמיה, חלקם ראשי רשויות מקומיות ערביות ויהודיות, אחרים הגיעו מעמותות המנסות להתמודד עם האתגר. המכון היה אחד הגורמים היותר אקטיביים בשולחן, והוא יוצג ע״י יעל שוורצברג ומיכל פוקס אליהן הצטרפתי גם אני בשלבי הסיום. מהרגע הראשון היה ברור שלחינוך יש תפקיד מכריע בשינוי – ולכן חלק חשוב מהמדיניות מבוסס על פעולות חינוכיות.

מאמר זה מצטט חלקים מתוך מסמך המדיניות שיצרו ביחד חברי השולחן העגול. אתם מוזמנים לעיין במסמך המלא בקישור זה.

 

השותפים לעיצוב המדיניות המוצעת

תמונת המצב – שסע מעמיק ולצידו רמזים למגמות חיוביות

לפי סקר של פרופ׳ סמי סמוחה יש הרעה  ביחסים בין שתי החברות, ועם הרעה זו – יש עלייה בגזענות ובתחושת הניכור והפחד שחשה כל אחת משתי החברות כלפי השנייה

החברה בישראל מורכבת מחברות ותרבויות שונות שיש ביניהן מידות שונות של מתח, ניגודי תפיסות ואינטרסים ומחסור בשיתוף פעולה קהילתי. המצב אינו נשאר סטטי. אם לפני כ 13- שנים חשבו כ 44% יהודים צעירים בסקר דעת קהל רחב שהשסע החמור והמאיים ביותר על המדינה הוא בין חילונים וחרדים הרי שכיום גורסים כ 65% שהשסע המאיים ביותר על מדינת ישראל הוא השסע היהודי ערבי ( Tzamaerert Kertcher 2010).

שסע זה נוגע להבדלים עמוקים בתפיסות, בעמדות ההדדיות ובנכונות למגע ולחיים של שותפות. השסע כולל איבה, חשדנות, פחד, תסכול וכו' והוא נובע מזיכרונות היסטוריים  – הנכבה, פעולות טרור ועוד –  ומארועים שוטפים. ואכן, לפי סקר של פרופ׳ סמי סמוחה יש הרעה  ביחסים בין שתי החברות, ועם הרעה זו – יש עלייה בגזענות ובתחושת הניכור והפחד שחשה כל אחת משתי החברות כלפי השנייה. למשל, רק 33% יהודים תומכים בשוויון יהודי-ערבי, למעלה מ 60% היו רוצים למנוע מן הערבים לבחור ולהיבחר לכנסת ו 65% פוחדים להיכנס לכפר ערבי. מן הצד הערבי – כ 60% פוחדים מ"טרנספר" ע"י ממשלה יהודית.

אף כי יש בנתונים כאלה כדי להצביע על כך שהחברה בישראל עוברת העמקה גוברת והולכת של השסע היהודי-ערבי, ישנם נתונים נוספים המצביעים על כך שאפשר לגשר על פני השסע ולהגביר את מידת השותפות בין שתי החברות

אף כי יש בנתונים כאלה כדי להצביע על כך שהחברה בישראל עוברת העמקה גוברת והולכת של השסע היהודי-ערבי, ישנם נתונים נוספים המצביעים על כך שאפשר לגשר על פני השסע ולהגביר את מידת השותפות בין שתי החברות. כך, למשל, כ 53% מן היהודים ו 67% מן הערבים תומכים בדו-קיום; 71% מן היהודים ו 76% מן הערבים בעד קשר ומגע בין הצדדים ; ו 63% מן הערבים מעדיפים לחיות בישראל. עפ"י פרופ' סמוחה, החברה הערבית חווה מצד אחד תהליכי ניכור אך באותה עת היא גם עוברת תהליכים של "ישראליזציה", משמע – השתלבות גוברת והולכת בחברה היהודית ברובה ובכלכלת ישראל.

הסתמכות על מגמות חיוביות אלה נועדה לא רק כדי למנוע הידרדרות ביחסים בין שתי החברות אלא, ובעיקר, כדי ליזום את טיפוחה של אווירה קהילתית/יישובית של חיי שיתוף.

עקרונות מנחים

מאמצים גדולים שבוצעו בעבר לטיפול ב״חיים משותפים״ לא יצרו השפעה משמעותית. כדי להגדיל את סיכויי המימוש של המדיניות והתוכנית המוצעת ואת הסיכויים שהיא תניב תוצאות, השולחן העגול – שפעל כצוות משימה – החליט להשתית את התוכנית על שבעה עקרונות.

  1. הנושא הנו חלק מסדר היום העירוני – מוצהר, מובנה ומתוקשר, מעוגן בתכנית מאושרת ע"י מועצת העיר.
  2. הנושא שזור באופן אינטגרטיבי ומערכתי בתחומים השונים של החיים העירוניים.
  3. התקציב הרשותי מביא לידי ביטוי את מימוש מדיניות החיים המשותפים.
  4. גיבוש התכנית לחיים משותפים נרקם על יסוד דיאלוג ושיתוף בין האוכלוסיות השונות, הגורמים והארגונים השונים.
  5. קיימת נראות לחיים משותפים במרחבי החיים השונים בין השותפים בעשייה ובדיאלוג.
  6. הפעילות בנושא החיים המשותפים תהיה על הרצף של הפורמלי והבלתי-פורמלי, הגילאי והדמוגרפי.
  7. התכנית לקידום חיים משותפים תשלב ותחול על כל מרכיבי האוכלוסייה ברשות המקומית.

פעולות ישירות

על המדיניות תוכלו לקרוא במסמך המלא. כאן נביא מתוכו תרשים המציג דוגמאות לפעולות ישירות שיכולות לנקוט הרשויות כדי לתרגם את הרעיון של ״חיים משותפים״ לחיי היום-יום.

ומאז – מיזמים מקומיים לקידום חיים משותפים מבוצעים בשטח, העמותות שהיו שותפות לשולחן ממשיכות לפעול כל אחת בגזרתה – אך אין מדיניות ואין מהלך רחב, לאומי, לקידום חיים משותפים

אפילוג – תמונת מצב ינואר 2017

אסטרטגיית הטמעת התוכנית התבססה על מעורבות משמעותית – תקציבית ואחרת – של המדינה. המסמך הוגש לכנסת אך לא נדון בה – במועד שנקבע הוחלט שיש נושאים חשובים או דחופים יותר. יו״ר המרכז לשלטון מקומי, שלמה בוחבוט, האדם שהתניע את המהלך ונתן לו משקל רב – הוחלף ע״י יו״ר חדש – שהחליט להתמקד בנושאים אחרים. ומאז – מיזמים מקומיים לקידום חיים משותפים מבוצעים בשטח, העמותות שהיו שותפות לשולחן ממשיכות לפעול כל אחת בגזרתה – אך אין מדיניות ואין מהלך רחב, לאומי, לקידום חיים משותפים. האתגר של חיים משותפים לא נעלם – השסע קיים, בערים מעורבות (עכו למשל) חיות שתי הקהילות – היהודית והערבית – זו לצד זו אך לא ביחד.

הזמנה

אתם מוזמנים לעיין במסמך המלא בקישור זה. תמצאו בו פרטים נוספים על המדיניות, ובפרק הנספחים תחשפו לשלושה מודלים אפשריים מפורטים לחיים משותפים (מודל שהציע המכון לחינוך דמוקרטי, המודל של גבעת חביבה, ומיזם מעניין המתקיים ברמלה).

ועכשיו מה?   

אם תרצו, הגיבו למאמר זה.

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

7 + 4 =

מעבר לסרגל הכלים