גיליון 01
דצמבר 2016

תרבות
דמוקרטית

מגזין המכון לחינוך דמוקרטי

הסיפור של אדם ודניאלה: עיר דמוקרטית – עיר חינוך במאה ה-21

מפת דרכים מונפשת לשינוי חברתי-חינוכי-קהילתי, ב-4 דקות ומספר שניות. העיר כזירה תוססת של מערכות יחסים יצירתיות, מחנכות, מלמדות ועל אחת הזכויות שרובנו לא זוכים לה – הזכות לעיר

מאת ד״ר רון דביר, בהתבסס על תכנים מהספר ״עיר דמוקרטית״ בעריכת רון דביר, יעל ארבל, מיכל גלבוע אטר ויעל שורצברג

מהי ״עיר דמוקרטית״, האם הביטוי שלה הוא הזכות* של כל תושב לקחת חלק בבחירת ראש העיר? או זכותו לדעת מה מתרחש בעירו? ואף להביע את דעתו? ולקחת חלק בקבלת החלטות חשובות גם בין הבחירות?

הכתבה מציע פרספקטיבה רחבה יותר, העוסקת בין היתר בזכות של האזרח לקחת חלק בעיצוב העיר ולהנות מגישה למשאביה הכלכליים, תרבותיים,חינוכיים, והקהילתיים, למשל

הערה: זכות או חובה? במקומות רבים בהם מוזכרת המילה ״זכות״ הקורא, מוזמן להחליפה ב״זכות/חובה״ בהתאם להשקפת עולמו.

נתחיל בסרטון המלווה את הספר. מסע חפוז בעיר דמוקרטית, בהם לכל אדם, קטן כגדול, גישה לכל משאבים העיר כמקום לצמיחה, התפתחות ולמידה. מספר שניות מוקדשות גם למרכז העתיד של העיר – אחת הפלטפורמות שעומדות לרשות התושבים והעיריה לעצב ביחד את עירם.

״החירות ליצור ולשוב וליצור את ערינו ואת עצמנו היא אחת מזכויות האדם יקרות הערך ביותר, אך עם זאת אחת המקופחות ביותר״

הזכות לעיר

הפילוסוף העירוני הנרי לפברה קשר באופן חד וברור בין העיר לצרכים ולזכויות של תושביה, בתפיסה שפיתח לפני יותר מחמישה עשורים. תפיסה זו רלוונטית היום יותר מתמיד. הזכות

לעיר היא מושג וסיסמה שטבע לראשונה לפברה בספרו משנ.Le Droit à la ville ,1968  לפברה מסכם את הרעיונות כ”דרישה לגישה שונה מחודשת לחיים עירוניים”.

באמנת ״הערים המחנכות״ הרעיון שלו נוסח מחדש כך: “הזכות לעיר היא הרבה מעבר לזכותו של היחיד לנגישות למשאבים עירוניים: זוהי הזכות לשנות את עצמנו באמצעות שינויה של העיר. יתרה מזאת, זו אינה זכות פרטית אלא זכות ציבורית, משום שמהפך מסוג כזה נשען באופן בלתי נמנע על השימוש בסמכות ציבורית כדי לעצב מחדש את תהליכי העיור. ״ברצוני לטעון שהחירות ליצור ולשוב וליצור את ערינו ואת עצמנו היא אחת מזכויות האדם יקרות הערך ביותר, אך עם זאת אחת המקופחות ביותר.”

תנאים לפיתוח ייחודיות אישית וסולידריות חברתית

קשת הצבעים הקהילתית

“היחידים השייכים לקהילה משלימים אלו את אלו. בכל אדם יש משהו מיוחד במינו, נדיר, שאינו ידוע לאחרים; לכל יחיד יש משהו מיוחד לומר, צבע מיוחד להוסיף לקשת הצבעים הקהילתית. לפיכך, כאשר מצטרף האדם הבודד לקהילה, הוא מוסיף ממד חדש למודעות הקהילה. הוא תורם משהו ששום אדם אחר לא יכול היה לתרום. הוא מעשיר את הקהילה. אין לו תחליף. היהדות מאז ומתמיד ראתה את היחיד כאילו הוא עולם קטן. בשל אותה מיוחדות, מתכנסים בני האדם היחידים ביחד, משלימים אלו את אלו, ומשיגים אחדות.”

הרב דב הלוי סולובייצ’יק

העיר הדמוקרטית היא עיר משוחחת, עתירת יחסים

ואכן, ״ההתכנסות״ עליה כותב הרב סולובייצ׳יק  באה לידי ביטוי בערים חיוניות. הלמידה, ההתפתחות, הפעולה המשותפת למימוש הזכות של כל אדם לעירו, אלה מתרחשות בעיקר בשיחות, באינטראקציות מגוונות בין תושבי העיר, בין גדולים לקטנים, בין עמיתים, בין אנשי האקדמיה, העסקים והחינוך, בין אנשי העיר לחבריהם ממקומות אחרים. זו אחת הסיבות למאמצים עליהם מדברים אדריכלי ערים בשנים האחרונות – המאמץ לצופף את העיר, ליצור סביבה אנושית עשירה לדיאלוגים מכל הסוגים. בעיר של אדם ודניאלה הלמידה, ההתפתחות, הפעולה האקטיביסטית, כל אלה הם תהליכים עתירי יחסים ושיחות.

 

 

 

בניסיון להתמודד עם שאלה זו אנו נתקלים במתחים המובנים בכל קהילה בין צרכי הפרט לצרכי הקהילה, בין חשיבה אינדיבידואליסטית לתרבות משותפת

הפרספקטיבה האישית של העיר הדמוקרטית

הפרספקטיבה האישית בעיר הדמוקרטית מעמידה את האדם, צרכיו ויחסיו עם קהילתו וסביבתו במרכז הווייתה של העיר. מכאן אנו מתבוננים על מהותה של העיר ותפקידה מנקודת מבטם של האנשים החיים בה. תפיסת אדם דמוקרטית-הומניסטית רואה בכל אדם את חוזקותיו ומתייחסת אליהן כמנוע לפועלו בעולם. תפיסה זו מכירה בייחודיותו של כל אדם ובזכותו לממש את הייחודיות שלו, לקבלת הכרה בה ולבטא אותה כקשר גומלין עם הקהילה שבה הוא מתפתח.

עיר ראויה לוקחת אחריות על תהליכי הלמידה והצמיחה של תושביה ומעודדת אותם להתפתח ולממש את עצמם לפי יכולותיהם הייחודיות, בזיקה לקהילה בה הם חיים. עיר זו תשאל את עצמה כיצד היא יכולה לאפשר לתושביה חוויית חיים שתיצור חיבור מפרה בין המרחב האישי הייחודי למרחב הציבורי המשותף.

בניסיון להתמודד עם שאלה זו אנו נתקלים במתחים המובנים בכל קהילה בין צרכי הפרט לצרכי הקהילה, בין חשיבה אינדיבידואליסטית לתרבות משותפת, בין צמיחה אישית להתפתחות הקהילה והעיר, בין אחריות אישית לאחריות קהילתית. המהלך הכולל של שינוי עירוני אינו פותר מתחים אלו באחת, אך הוא יוצר מסגרת ומצע משותף לפעולה המחברת בין צרכים אישיים לציבוריים. עיר חינוך דמוקרטית מתגייסת לחשוב על סוגיות חינוכיות-חברתיות מפרספקטיבות שונות במרחבי חיים שונים, כגון: מערכת חינוך, קהילה, עולם הילדים, עולם המבוגרים ועולם העסקים.

הזכות לחינוך

״הזכות לעיר״ תופסת מקום מרכזי בחשיבה על העיר הדמוקרטית, משום שאחת הזכויות העיקריות של הילד והתושב היא הזכות לחינוך. אנו מתייחסים לחינוך במובנו הרחב ביותר; לא רק המשמעות המצומצמת והמוכרת של מערכת החינוך הפורמלית. אנו מתכוונים לזכותו של כל אדם לצמוח, להתפתח וללמוד בכל שלבי החיים ולבטא את אישיותו, אזורי החוזק שלו ותכונותיו המיוחדות. לתפיסתנו, פעולת החינוך לכשעצמה היא אחד התנאים הקריטיים למימוש זכויות אחרות בעיר, כגון הזכות להשתתפות והזכות לשוויון. ללא חינוך ראוי, לא יוכלו התושבים לתבוע או

לממש את מלוא זכויותיהם. מימוש ״הזכות לעיר״ הוא בעצמו פעולה חינוכית, המשנה את העיר ואת האדם כאחד.

 

 

 

%d7%a6%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%a1%d7%9a-2016%e2%80%8f-11%e2%80%8f-19-%d7%91%e2%80%8f-16-32-43

 

 

כיצד נעים מתפיסה פילוסופית-דמוקרטית על ״הזכות לעיר״ למציאות חברתית-חינוכית בשטח?

הסרטון מציע מספר רמזים ראשונים.  הוא תקציר מונפש של הספר  ״עיר דמוקרטית-עיר חינוך במאה ה-21״ שפותח במסגרת מרכז הידע לערי חינוך שהקים המכון לחינוך דמוקרטי  (בקרו במרכז:  www.c2city.org).

בספר תוכלו להכיר את המימדים השונים של העיר הדמוקרטית – המימד הוירטואלי, הפיזי, החינוכי, המנהיגותי, התרבותי והכלכלי, למשל – ולפגוש את הסיפורים המיוחדים של כמה וכמה ערים ואנשים, בארץ ובעולם, שעשו כברת דרך מרתקת ומעשית בדרך למימוש תפיסה זו.

מידע נוסף ודפדוף מהיר

השאר/י פרטים ונחזור אליך בהקדם

6 + 10 =

שינוי גודל גופנים
ניגודיות